הוא היה אחרון הדוברים בפורום השואה. שעון על קביו, דידה אל דוכן הנואמים ושם נשא את הדברים המסכמים, לאחר שורת הנאומים של מנהיגי ישראל והעולם – ריבלין, נתניהו, הרב לאו, מקרון, פוטין, פנס, הנסיך צ’ארלס ושטיינמאייר – יו”ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו, היה ראוי לכך. הוא היה בחוד החנית של יוזמת הכנס הבינלאומי וניצח על ארגונו. שבוע קודם לכן נפגע בגבו, אבל על נוכחותו בטקס לא היה מוכן לוותר, ובצדק.
לנגד עיני הקהל המצומצם (בגלל מגבלות האוהל הענק שהוקם ברחבת הטקסים) והצופים בבית, נחשף חיזיון רב רושם ורב עצב, גם על הגדול באסונות העבר וגם על גילויי וגלי האנטישמיות בהווה. גילוי נאות: הייתי שם, אחד מ־780 המוזמנים, מתוקף תפקידי כחבר הנהלת יד ושם. ביושבי על כיסא 8 בשורה 14 חשבתי בלבי כי במקומי יכול היה לשבת ניצול שואה. האם הייתי צריך לוותר על מקומי לטובת אחד מ־120 אלף הניצולים שעודם עמנו? בכל זאת הלכתי לאירוע בלב כבד. חשתי עצמי, שנולדתי בירושלים ביום שבו התרחשו הקרבות בגטו ורשה, מייצג את טבוחי השואה שרה ויצחק־אייזיק גייסינוביץ, מנוחה ויהודה־לייב אסטרחן, הי”ד – הסבים והסבות שלי. והרי בישיבה הבאה של ההנהלה יהיה עלינו לסכם, להפיק לקחים.
עם זאת, הגעתי מתוך חשש אמיתי שמא יהיה זה אירוע שלא יהיה לכבוד האתר הקדוש ולא לנושא הכאוב. להפתעתי הטובה התבדיתי. כעבור ארבע שעות של נאומים שכל מילה בהם נבחרה בקפידות ובחריפות, של קטעי נגינה מרעידי־קירות־לב והקרנת תמונות וסרטים מצמררים, יצאתי נפעם ומשתאה. ההתכנסות הבינלאומית הזאת, שאורגנה בדקדקנות וברגישות עד הפרט האחרון, אכן השיגה את ייעודה.
והנה כבר למחרת, ובמהלך סוף השבוע, צצו מקטרגים בתקשורת וברשתות החברתיות. כך, למשל, ד”ר שרה אוסצקי־לזר כתבה בפייסבוק: “כבת ‘הדור השני’, שחיה יום יום בצל השואה ומנסה בכל כוחה ללמוד את לקחיה וליישמם בצניעות בחיי האישיים והמקצועיים, אני סולדת מהפסטיבל המתחולל מול עינינו, מארוחות הפאר ומן המילים החלולות”.
ובכן, זה לא היה פסטיבל ולא ארוחות פאר! זה היה אירוע מורכב ורגיש, שנקבצו אליו מנהיגי עולם, שנאומיהם היו בבחינת הצהרת התחייבות לשמור על זכר השואה לבל תישנה, להפיק לקחים, ולהילחם מכאן ואילך ביתר יעילות באנטישמיות הגואה בארצותיהם. לנגד עיניהם של המנהיגים המשתאים הוקרנו תמונות מרטיטות מהעבר הנורא ומההווה המדאיג. ראיתי את מבטיהם רתוקים לתמונות המבעיתות. מחויבותם תעמוד מעתה במבחן היישום והעשייה. המסר הוזרק לוורידיהם באופן הכי יעיל.
העיתונאי עופר אדרת ביקר באופן חריף ולא ראוי כי ישראל מוכנה למכור את הזיכרון לכל המרבה במחיר, “אינטרסים פוליטיים רגעיים הם שמכתיבים את מדיניות הזיכרון הישראלית”. מוסד יד ושם, שרבים אוהבים להטיל בו אבנים, עושה בכל האמצעים שבידו כדי להנחיל כהלכה את זיכרון השואה, ללמד אותה ואת לקחיה, להפיצו ללא כל הטיה פוליטית. גם אני סברתי שיש לאפשר לנשיא פולין לבוא ולשאת נאום, אך זה לא היה בשליטת יד ושם או בית הנשיא.
יעקב חגואל, ממלא מקום וסגן נשיא ההסתדרות הציונית, הממונה בארגונו על המאבק באנטישמיות, הביע תקווה כי המנהיגים יצאו לא רק בהצהרות אלא ינקטו מעשים למאבק באנטישמיות, גם בחקיקה, גם באכיפה, גם בתוכניות חינוכיות בבתי הספר, והוא צודק. לצד בואם לטקס ביד ושם, קיימו בירושלים שיחות מדיניות אקטואליות שלבטח חיזקו את מעמדה הבינלאומי של מדינת היהודים. מעתה, הכדור נמצא במגרשי אותן עשרות מדינות, ועליהן חובת ההוכחה, לאחר השמעת המילים חסרות הפשרה. מנגד, חובת ההוכחה בדאגת אמת לרווחתם היומיומית של ניצולי השואה החיים עמנו – על ממשלת ישראל.
אל מול כל הנרגנים, נאמר לאבנר שלו וצוותו, לנשיא ריבלין ואנשי בית הנשיא, יישר כוח על המאמץ הגדול שהושקע בהתכנסות העולמית הזו.