ישראל היא המדינה שבה נהנה דונלד טראמפ משיעור הפופולריות הגבוה ביותר בעולם. זה כולל את המדינות הכי רפובליקניות בארה"ב. אני מניח שאתמול בערב שבר טראמפ את שיא הפופולריות של כל הזמנים בישראל, והוא הרוויח את השבירה הזו ביושר.

"תוכנית המאה" היא מסמך מרתק, פרו־ישראלי במובהק, שהוצג אתמול בצורה טראמפית משכנעת וסחט פרצי מחיאות כפיים ממושכים. רק בעיה אחת יש עם המסמך הזה: אין לו שום היתכנות מציאותית בשטח. מצד שני, יכול בהחלט להיות שבטווח הקצר הוא ישפר מאוד את מצבה האסטרטגי של ישראל, ויש להניח שבשלב כזה או אחר הוא גם יסייע לנו להחיל ריבונות על נתחים נוספים מיהודה ושומרון. לגבי הטווח הבינוני והארוך, זה ייקבע בהמשך.

גם תסריטאי מטורלל לא היה מעלה על דעתו לכתוב את התסריט הזה: היום שאליו חתר בנימין נתניהו כל חייו, הפך גם ליום שבו הוגש נגדו כתב אישום. היום שבו הציג נשיא אמריקאי אוהד תוכנית שלום אמריקאית בהשראתו של נתניהו, הפך ליום שבו הוגש נגדו כתב אישום בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים.

האירועים רודפים זה את זה כמוכי אמוק: שלשום פגשו נתניהו וגנץ את טראמפ בנפרד, אתמול הודיע נתניהו שהוא מושך את בקשת החסינות שלו מהכנסת, בערב פרסם טראמפ את תוכניתו המדינית שעליה עמלו אנשיו כשלוש שנים, ובין לבין - מגיש אביחי מנדלבליט את כתב האישום נגד נתניהו לבית המשפט המחוזי בירושלים. 

מורשתו המדינית של ביבי מתנגשת במהירות חזיתית במורשתו הפלילית, בשידור חי, באותו יום, כמעט באותו זמן, על פני שתי יבשות ובין שתי בירות: וושינגטון משם וירושלים מכאן. הבית הלבן שם ובית המשפט המחוזי בירושלים, שעלול להוביל לבית האסורים, כאן.

הדרמה היומית הגיעה ממועצת יש"ע. אתמול בצהריים פורסם שלאחר התלבטות קורעת וייסורים קשים החליטו ראשי המתנחלים להתנגד לתוכנית טראמפ שמאפשרת, במשתמע, גם הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, נכה, נטולת מוצא עצמאי לעולם החופשי ומוקטנת. זו זכותם המלאה.

אני לא לגמרי בטוח שהמהלך הזה לא מתואם בינם לבין נתניהו. גם אם לא, זה מהלך טוב לנתניהו. אולי אפילו מצוין. המהלך הזה מגלם את תוכנית ההצלה של נתניהו: מועצת יש"ע מתנגדת, ראשי המתנחלים קורעים "קריעה", גם "ימינה" של בנט, סמוטריץ' ושקד מעוררת מהומות וכל זה מייצר באזז חזק בימין. הדבר מוביל לקילוף 2־3 מנדטים מהאגף הימני של נתניהו ימינה. אבל באותה נשימה, זה ממרכז את נתניהו.

ראש הממשלה בעצם שובר כאן בחדות למרכז המפה הפוליטית, ומסוגל, לדעתו, לשבור את תקרת הבטון המפרידה בינו לבין מחנה ה"אנטי־ביבי" הגדול. רוכב על הטיקט של "עושה שלום לישראל", החבר הכי טוב של טראמפ ומי שהביא לנו את הצעת השלום המצטיינת שפורסמה אתמול, מאמין נתניהו שהוא מסוגל להחזיר אליו את הימין הרך, שנטש אותו בפעם הקודמת, ואולי גם למעלה מזה. הוא בסך הכל צריך עוד כמה מנדטים כדי לגרד את ה־61. הוא יביא את השלום, הוא יביא את נעמה יששכר, הוא יביא מה שצריך להביא כדי להביא את התוצאה הזו. עד כאן התוכנית.

את השאלה אם יש לנו פרטנר לשלום הזה, נדחה למועד מאוחר יותר. ובעבור מה צריך נתניהו את המנדטים האלה? הרי חסינות כבר לא יקבל. עם משיכת בקשת החסינות שלו מהכנסת, הוגש כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. זהו תהליך בלתי הפיך. ראש ממשלת ישראל, לראשונה בהסטוריה, נאשם בפלילים: שוחד, מרמה והפרת אמונים. גם כאן עשה נתניהו היסטוריה.

יכול להיות שהוא בונה על 61 מנדטים שיאפשרו לו להקים ממשלה ולנהל מדינה תוך כדי משפט פלילי בשלושה אישומים כבדים. קשה לראות את זה קורה. יכול להיות שמנוף המנדטים הזה אמור בסך הכל לסייע לו לסגור את המשפט בעסקת טיעון מהירה בלי לעבור במעשיהו. זוהי תוכניתו של בנימין נתניהו. לא ברור עד כמה היא מציאותית. כן ברור שכבר אין לו אופציה אחרת.

מפורזת, נצורה, אבל מדינה

אז מה היה לנו כאן? אני מציע לכולנו לחזור לנאום בר־אילן שנשא נתניהו בשנה הראשונה לחזרתו לשלטון ב־2009. נאום היסטורי שבו הכיר, בפעם הראשונה, בפתרון שתי המדינות. תוכנית טראמפ היא בעצם יישום מדויק של נאום בר־אילן. למדינה הפלסטינית הזו בדיוק פילל נתניהו - מפורזת, נצורה, מוחלשת, אבל מדינה. מה ההבדל בין התוכנית הזו לתוכניות השלום שהוצגו לנו בעשור שקדם לשלטון נתניהו? לא הרבה. 

מתווה קלינטון אמור היה להעביר לפלסטינים משהו כמו 90% מהשטח. מתווה הנשיא טראמפ יעביר להם משהו כמו 70%, אבל יהיו גם חילופי שטחים משמעותיים. בסופו של דבר, העיקרון אותו עיקרון: מדינה פלסטינית. הוויכוח הוא על טריטוריה, וההבדל מסתכם במשהו כמו 15%־20%. זה הסיפור כולו. 

נלך עוד אחורה, ליצחק רבין. שמעון שבס, מי שהיה מנכ"לו ויד ימינו של רבין, פרסם אתמול פוסט מעניין: "תוכניתו של רבין", כתב, "הייתה מאוד דומה למתווה של תוכנית המאה של טראמפ. אגב, רבין התכוון לטפל בה בשלבים, בתיאום מוחלט עם המלך חוסיין ונשיא מצרים ואלה שדיברו איתנו מהמדינות הסוניות כבר אז. 

"רבין אמר, ואפשר להקשיב לנאומיו: מדינה פלסטינית מינוס. ללא צבא. שליטה ביטחונית מתואמת עם הרשות. המדינה תהיה בגודל 80% עד 85% משטחי הגדה. בקעת הירדן, על פי תוכנית אלון, בריבונות ישראל. גושי ההתיישבות, וכמובן מעלה אדומים בריבונות ישראל. נוכחות סמלית של בירה פלסטינית באבו דיס ושליטה משותפת במקומות הקדושים".

"דיל המאה" של טראמפ הוא בעצם גלגול מודרני של תוכנית רבין מלפני כ־25 שנה. נשאלת שאלה פשוטה: אז למה היה צריך לרצוח אותו? למה היה צריך להסית נגדו? למה היה צריך להוציא לו "דין רודף"? למה היה צריך להציב משמרות נאצה, חרפות וגידופים מול ביתו? נניח להיסטוריה לענות על השאלות הללו.

בינתיים, צריך נתניהו לארגן לעצמו קמפיין. לאלה שטענו שמשיכת בקשת החסינות (בעת שגנץ באוויר!) היא תעלול גאוני, צריך להזכיר עובדה פעוטה: נכון, מכחול לבן נגזל "קמפיין החסינות" שאותו תכננה. במקום זה, הוענק לה קמפיין שבו המועמד הנגדי הוא ראש ממשלה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. יש לו משפט, יש תאריך למשפט, יהיו גם שמות של השופטים. ושיהיה לכולם בהצלחה.

ערפאת, קלינטון ורבין בחתימת הסכם אוסלו, 1993. צילום: רויטרסערפאת, קלינטון ורבין בחתימת הסכם אוסלו, 1993. צילום: רויטרס

מנדלבליט לא בזבז זמן

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לא בזבז אתמול זמן. דקות אחרי הודעת נתניהו ליו"ר הכנסת שהוא מוותר על חסינות, הוגש כתב האישום נגדו לבית המשפט המחוזי בירושלים. גם כאן, נשמעו יללות קינה והוזלו דמעות תנין. איך הוא לא ממתין יום־יומיים? להגיש כתב אישום ביום היסטורי כזה? אז ככה: נדמה לי שמי שהופך בחודשים האחרונים את היועץ המשפטי לממשלה לאויב האומה, מעליל עליו עלילות שווא בכמויות מסחריות, מזנב בכל החלטותיו ומערער את הלגיטימציה שלו ושל אנשיו ושל מערכת שלטון החוק כולה, לא יכול להלין על קיומו של החוק ככתבו וכלשונו. 

מנדלבליט עבר אין סוף מדורי גיהינום עם הקליינט שלו, והחליט שיש גבול לכל דבר. ברגע שאין חסינות, יש כתב אישום. נקודה, סוף. היו לנתניהו נקודות יציאה למכביר בדרך לכתב האישום הזה, אבל הוא דילג על כולן והעדיף לדחות את התשלום. כעת הגיע זמן פירעון.