למראית הדז'ה וו: התרוממות הרוח שאפפה אותי לרגע כששמעתי השבוע את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מציג את "תוכנית המאה", לצדו של בנימין נתניהו, גרמה לי לתחושה של דז'ה וו. חוויתי אותה בהקשר הפלסטיני, ובעוצמה דומה ואף גדולה יותר, פעמיים לפחות: בטקס חתימת הסכם עזה ויריחו עם יצחק רבין ויאסר ערפאת בקהיר, ובפעם השנייה, שנים אחר כך, באותו יום שישי בבית הלבן שבו חתמו נתניהו וערפאת על הסכם וואי בנוכחות הנשיא ביל קלינטון ומלך ירדן. בכך אני רוצה לומר שגם אם אינני פסימי, אני בהחלט אופטימי עם ניסיון, שכן פסימיים ואופטימיים מתים לרוב באותו הגיל ובאותה הדרך, אז מדוע לסבול? 

"תוכנית המאה" מחולקת לתוכנית רב־ שנתית, והיא טובה למדינת ישראל ולאינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלה. פרסומה הוא אכן אבן דרך היסטורית המבטאת אהבה גדולה של טראמפ לישראל, את הקשר שלו עם נתניהו ואת מחויבותו לביטחון ישראל.

התוכנית היא בסיס מצוין להתעלמות ולדילוג מעל העבר והחלומות אל המציאות בפועל, וממנה אל המחויבות לעתיד ולדורות הבאים. היא קולעת במידה רבה גם להסכמה הלאומית הרחבה, שבמסגרתה 80% מהציבור בישראל מסכים על 80% מהנושאים. חזית הסירוב לתוכנית בצד הישראלי צפויה להיבנות מהשוליים בשמאל ובימין, והיא אולי תתעל עוד יותר את המרכז של הליכוד וכחול לבן כבסיס לממשלת אחדות לאחר הבחירות.

תגידו מה שתגידו, אבל התוכנית הזאת היא פחות או יותר חזרה לדרך רבין, באריזת צלופן שיווקית מרשרשת של טראמפ, נתניהו ואנשיהם. בסוף, כשמפרידים את המוץ מהתבן, מקבלים מדינה פלסטינית על 70% מהשטח, עם בירה בחלקים מ"ירושלים המאוחדת". ההישג החשוב של נתניהו וישראל הוא ההיתר הנשיאותי לספח את הבקעה, ואת כלל ההתיישבות היהודית בגדה (לא יקרה כל כך מהר), וההתניות הרבות המוטלות על הפלסטינים כתנאי למדינה עצמאית.

מחאות בעקבות עסקת המאה בשכם. צילום: רשתות ערביותמחאות בעקבות עסקת המאה בשכם. צילום: רשתות ערביות


וכאן מתחילות הבעיות: גם אם אמא אמריקה ואבא דונלד יאשרו לי למשל להתחתן עם ברברה, הרי שכדי להעמיד חופה צריך שברברה תסכים, ובלעדיה אין חתונה. וכל עוד אין חתונה, הבעיה הפלסטינית שמאיימת על ביטחוננו ועל עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית - תימצא ממזרח ומדרום לנו ולא מאחורינו. וזהו בדיוק המקום לומר לעם הפלסטיני המיוסר, המוכה והחבול, רדוף התלאות והקשיים, ההולך כבר שנים אחר מנהיגות בעייתית וסרבנית, את הדברים הבאים: במזרח התיכון הרכבת נוסעת, וכשם שאנואר סאדאת והמלך חוסיין לא חיכו לפתרון בעייתכם וכרתו שלום עם ישראל, כך יעשו גם מדינות המפרץ. אם גם הפעם לא תעשו מאמץ לשבת סביב לשולחן - תהיו שוב על הצלחת.

לפלסטינים יש קושי עצום לוותר על זכות השיבה ולהסכים להחלת הריבונות על בקעת הירדן ועל כל ההתנחלויות שנבנו להם כעצמות בגרון במשך 50 שנה. לנו, הישראלים, יש קושי לקבל מדינה פלסטינית ממערב לירדן, שבירתה ירושלים.
כדי שתהיה "חתונה", וכדי שיהיה הסכם, מוטלת על המנהיגות הישראלית לכשתיבחר, לנהל דיאלוג כן עם הפלסטינים, על מתווה ובסיס תוכנית טראמפ, ולעשות זאת בהגינות ובגובה העיניים, כי אנחנו חיים איתם כאן ולא עם טראמפ שם.

כשקראתי את הסעיפים בתוכנית ואת ההנחיות הרבות (והדרקוניות) של טראמפ להקמת מדינה פלסטינית, הבנתי מיד, לפי הניסוחים ותת־הסעיפים, כי יד ישראלית אחזה במקלדת האמריקאית. אני מניח כי אלו ידי נתניהו עצמו, השגריר רון דרמר, ואולי השגריר לשעבר דורי גולד ואחרים. 

זה הזכיר לי את הפסגה הישראלית־פלסטינית־אמריקאית במחסום ארז לאחר הסכם וואי ולקראת התקדמות במתווה שנקבע. אל המחסום הגיעו קלינטון וצוותו, ערפאת וצוותו, ונתניהו ושריו אריאל שרון, יצחק מרדכי ונתן שרנסקי. לאחר לחיצות הידיים (שרון סירב כמובן ללחוץ את ידו של ערפאת), החלו הדיונים וסקירת ה־CIA על פירוק הנשק ברצועת עזה. ואז קטע שרון את כולם ואמר לנשיא משהו כמו: "על פי המידע שיש בידיי, יש במחנה הפליטים ג'באליה עוד 13 אקדחים ורובה, ובמחנה שאטי שבעה אקדחים ושני רובים. לא יקום ולא יהיה". ושם בערך הסתיים הסכם וואי, שעליו חתם נתניהו כמה חודשים קודם לכן.

אם כך יהיה גם כעת, אין סיכוי שתקום כאן מדינה פלסטינית. ואם לא תהיה כזו, לא תהיה פה מדינה יהודית ודמוקרטית. תהיה כאן מדינת אפרטהייד בעל כורחנו, ובניגוד למה שהתכוונו.

בתוך כל האופוריה על סיפוח הריבונות וגודל השעה, ישנו צורך מיוחד דחוף וחשוב להידוק הקשר והדיאלוג עם ירדן. "תוכנית המאה", ובמרכזה סיפוח כל ההתנחלויות והבקעה, משולה לתקיעת גזע עבות בגרונה של הממלכה. אני מקווה שגם האמריקאים וגם הישראלים מבינים זאת, נמצאים בקשר עם המלך ופועלים למתן את תגובתו, שעלולה להיות קשה וכואבת לישראל ולהסכם השלום החשוב והאסטרטגי. ההסכם והתיאום הביטחוני לא יסולאו בפז, ולפיכך יציבותה של ירדן, כבודה של הממלכה ומקומו של המלך והשפעתו בתהליך הם קריטיים לאזור, לתוכנית ולנו.

אני גר בקיבוץ להבות חביבה, בפתחת ואדי ערה, ושכניי הם אזרחי ישראל הערבים מג׳ת, ממייסר, מבאקה אל־גרבייה, מכפר קרע ועוד. אנחנו איתם בקופת חולים, בבית החולים הלל יפה, בפקקים וכדומה. חרדה עמוקה אחזה אחדים מהם השבוע, לנוכח תוכנית טראמפ ורעיון סיפוחם לרשות הפלסטינית. 

הפרק הזה בתוכנית הוא גזעני ועוסק בטרנספר של אזרחי ישראל הערבים. אין שום סיבה שהחברה הישראלית תסכים לו. לא לזה התכוונו מנסחי מגילת העצמאות. כבר הזיזו ומחקו כאן כפרים ערביים שלמים לצורך הקמת המדינה וגם ישובים יהודים למען שלום. לגמנו מן הכוס הזאת עד תום.

חלוקת המפה על פי "עסקת המאה". צילום מסךחלוקת המפה על פי "עסקת המאה". צילום מסך

נעמה יששכר בבית, וזה טוב וחשוב, אבל אין ברירה אלא לקבוע שאנחנו ״מדינה בהפרעה״. אירוע קונסולרי שגרתי הפך לאירוע לאומי ופוליטי, שגורר התערבות ממשלתית, הצהרות והתחייבויות - וילדה שהפכה מעצירה פלילית לאסירת ציון. אנחנו לא מדינה מתוקנת. אנחנו היאחזות נח״ל.

ערב הבחירות, נתניהו מצוי בהתנגשות חזיתית בין ההישג המדיני לבין הגשת כתבי האישום החמורים נגדו, לאחר שמשך את בקשת החסינות. נכון שפרסום תוכנית טראמפ היא התערבות אמריקאית בבחירות (ייתכן וגם ג'ונתן פולארד יוגש לנתניהו כקינוח), ונכון שכחול לבן (שפיתחו מעמד משלהם בבית הלבן ובוושינגטון) יצטרכו לרענן את הקמפיין ולצקת בציבור ביטחון שהם גם מאמצים את התוכנית וגם יידעו לנהל ולהוביל אותה כהלכה, תוך שמירה על הביטחון ועל הדיאלוג הנכון עם כלל הגורמים.

"תוכנית המאה" מתדלקת ותמשיך לתדלק את מערכת הבחירות שלנו, תוך שנתניהו יעביר מסר "מפריעים לי לעשות כאן שלום היסטורי בגלל כמה בקבוקי שמפניה וסיגרים", וזהו האתגר הגדול של בני גנץ והקוקפיט. זה לא הולך להיות טיול בפארק ביום שמש.

ולסיום, כמו תמיד, משהו שולי: שבתי השבוע מביקור בפראג ובנמל התעופה התבוננתי בעיניהם של האנשים המתקשים להסיע את מזוודות הטרולי שלהם על השטיח העבות המרפד את כל המעברים בשדה. אני בטוח שהכוונה טובה אבל בעידן טיסות הלואו־קוסט, כשכולם נוסעים עם טרולי - השטיח הופך "לאויב". אנשי הרשות היקרים: רצפה, סתם רצפה, אנחנו רוצים, שהמזוודה תיסע עליה בבטחה ובנוחות. שבת שלום.

avi@bnayahu.com