ישראל היא לא באמת המעצמה השמינית בעולם

משהו: אם אלוהים היה שולח לכולנו את עשרת הדיברות באי־מייל, האם היינו פותחים? לדעתי, היינו פוחדים שזו מתקפת סייבר, ומעבירים את זה לספאם.

בכניסה לרחבת הכותל עצרו אותנו אנשים חביבים בעלי פאות וזקן וביקשו שנניח תפילין. הסכמתי. שמחתי שהנפאלים יראו, אף שהם בוודאי יוכו בתדהמה.

הפשלתי שרוול והמצווה החלה בליפופיה על זרועי. הנפאלים מביטים, מנסים לצלם, אבל החב"דניקים מקשקשים ומדברים, מנסים לשכנע את איש משרד החוץ שליווה אותנו להניח תפילין גם הוא, מדברים זה עם זה, חגים סביב, מחלקים חומר מודפס באנגלית לנפאלים. מה זה? חשבתי שתהיה קצת חגיגיות במעמד. שהנפאלים יחושו את הדרת המצווה. שקט, ביקשתי.

שום שקט. ואני עם התפילין מרגיש שהכל מתפספס. "אתם גורמים לחילול הקודש", אמרתי, "תנו לנפאלים לראות, ותסבירו להם מה המשמעות". שום כלום. נחלצנו בסוף. מעכשיו סופרים בנפאל יכתבו ביצירותיהם שיש ליהודים מין מצווה שבה הם קושרים רצועות עור לידיים ולראש ולא מפסיקים לבלבל את המוח תוך כדי זה.

ירושלים, בשבוע שעבר ביום רביעי, יום שבו כולם הזהירו אותי לא לנסוע שמה, כי כל ירושלים תקועה. התוכנית עם משלחת סופרי נפאל כבר נקבעה חודשים מראש, ולא נסוגתי ממנה. הכל היה בסדר. הגענו לכל המפגשים בדיוק בזמן. והנה, בדרך, ברגל ממקום אחד למשנהו, אנחנו רואים בחור צעיר שחור עור עומד נבוך עם מפה בידו. עזרנו לו, ואגב כך שאלתי: מאיפה אתה? "מארצות הברית, מניו יורק", הוא ענה, "אני בישראל לשלושה ימים".

אמרתי לו: "תדע לך שאנחנו מודים לארצות הברית על כך שהיא תומכת בישראל. אתם שומרים על העולם. בזכות החיילים שלכם העולם גם שוחרר מן הנאצים".

הוא אמר תודה קצת נבוך והלך. אחרי רגע עצר וחזר. בקול מגומגם מהתרגשות אמר: "אתה לא יודע כמה חשוב היה לי לשמוע מה אמרת. אני חייל. כשאמרת מה שאמרת הרגשתי כאילו...", ואז הוא עשה תנועה של ירייה בראש שפירושה בסלנג ההתבטאות של הצעירים: פגעת לי בלב. "תודה", הוא אמר שוב, "אסור לי לדבר פוליטיקה, אבל תודה".

שמחתי לתגובתו. בעצם, לא ידעתי מי הוא, ואיך יגיב ניו יורקי שחור לתודה לאמריקה. הוא היה יכול גם לומר: "תודה? אני סובל באמריקה". אני די בטוח שהוא לא שומע תודה לאמריקה בשום מקום בעולם שבו הוא משרת. אם תפגשו אמריקאים, זכרו לומר להם תודה. יכול להיות שהם ישמחו.

השסע והשיסוי בחברה בישראל מדאיגים רבים, כך עולה מהטוקבקים הזועמים, מדברי פוליטיקאים, מטורי פובליציסטים. חשבתי מעט. זה לא כל כך נורא. נכון שיש חלק בעם שמכנה את החלק השני "בבונים", "פאשיסטים", "עדר", "ריאקציונרים", "חשוכים" ושלל כינויים יצירתי דומה. נכון גם שכל הכינויים האלה נגרמים בגלל ביבי. אם לא היה ביבי, לא הייתה שנאה כזו כלפי ביבי, והשסע היה נעלם כלא היה. אותו מחנה אשר חולק על מנהיגות ביבי ובאופן כללי לא רואה בעין יפה מפלגות כגון הליכוד או מפלגות ימין אחרות מודאג, לכן, מהפילוג בעם, שנגרם מן העובדה שיש אנשים שלא מפסיקים להצביע למפלגות הימין למרות ההסברים שזה אפרטהייד, ולכן אינם משאירים שום ברירה לאנשים הגונים, מלבד מלכנות בכינויים נוראיים את מצביעי הימין. כך, הנה, נגרם שיסוי ונוצר קרע.

זה נכון, אבל לא כל כך נורא. רוב ה"בבונים", ה"פאשיסטים" ודומיהם שמצביעים עבור "הפושע, הגנב, המושחת שמקומו בכלא עם אשתו" לא לוקחים את זה כל כך קשה. הם מבינים שזה נגרם מזעם בלתי נשלט של מי שרוצה לראות את ביבי יורד מהשלטון. הימניים מספיק בוגרים כדי להכיל זאת. הם יודעים שסף האיפוק של שונאי ביבי הוא נמוך, והם מקבלים זאת כעובדה שניתן לחיות אתה. זה בסדר, אומרים הימניים, תמשיכו להשמיץ, לבוז, לשסות ולהסית, אם זה גורם לכם לפרוק כעסים. הימניים רגילים לזה ומסתדרים עם זה. השסע שאתם גורמים לא כל כך נורא. אל תדאגו.

נכון, על שטחים גדולים יותר אסור לחלום אפילו מתוך חום גבוה, אבל מר בנימין נתניהו היקר, אתה אדם רציני. אתה יודע שישראל, בגודל שלה כיום, איננה המעצמה השמינית בעולם. אם היו שואלים אותך, כאחד מאותם 20 אלף המומחים, לא היית מדרג את ישראל במקום הזה.

כך מספר לפינתנו רמי ישראלי במכתבו:

"צפרדעון צעיר חפץ בקעקוע על בטנו הלבנבנה, ציור של כתר שהוא ראה בירחון הקעקועים.

ניגש לצפרדע המקעקע, ישב על הכיסא המיועד למקועקעים והמלאכה החלה. הצפרדעון החל לדמיין כיצד יתגאה בפני הצפרדעונת בקעקוע החדש. כאשר הרגיש את הדקירה הראשונה חשק שפתיים לבל תתפרץ צעקת הכאב, כאשר הדקירה השנייה הגיעה, צריבה הופיעה בבטנו, את הדקירה השלישית לא שרד.

מסקנות: א. לא כל מה שאופנתי מתאים גם לך; ב. ברגע שהבנת שזה לא בשבילך, אל תמשיך; ג. אם יש לך בטן עדינה, יש דברים שכדאי להימנע מהם".