ידיד נפש כזה לצד אחד של הסכסוך, חבר נלהב כזה לראש ממשלת ישראל, כפי שטראמפ השתדל והתאמץ כל כך להפגין, לא יכול לתווך בין נצים ולשכנע את הצד השני לסכסוך, את הפלסטינים, להסכים ולהשתלב כגורם מעורב ופעיל בביצועה של התוכנית.
המארגנים שגו כשלא הזמינו למעמד גם את מי שלא בדיוק נמנה עם האגף הימני של הקהילה. נוכחות באירוע של מנהיג המפלגה הדמוקרטית, הסנאטור היהודי צ'אק שומר, או של מנהיג התנועה הרפורמית ריק ג'ייקובס, הייתה מוסיפה למעמד אופי של אחדות יהודית ושותפות בין ישראל ליהדות ארה"ב בתחום חשוב ומרכזי כמו קידום השלום. אבל טראמפ שונא דמוקרטים, במיוחד כשהם עסוקים בקידום הליכי הדחה נגדו.
לא נעים לקלקל את המסיבה. בכל זאת, האירוע היה חשוב. אפילו נושק למעמד היסטורי. אבל גם לא רצוי להיתפס לאשליות ולא כדאי לאמץ תקוות שווא. הסיכוי שהאירוע הזה יניב תוצאות מעשיות בשטח קלוש ביותר. נשיא ארה"ב נתן לישראל מראש ובמזומן כמעט כל מה שביקשה ולפלסטינים הציע צ'קים דחויים, שזמן פירעונם לא ברור ובמקרה הטוב תלוי יותר בהם ובנכונותם להסכים להתניע את התוכנית.
מהתוכן שעולה מחלקים גדולים של התוכנית ומדברי הנואמים השתמע באופן ברור ש"עסקת המאה" היא בעצם הסכם בין ארה"ב לישראל - הסדר הבנות שהושג במגעים ובהתייעצויות בין טראמפ לנתניהו, ובדיונים בין יועציהם.
המגעים בין וושינגטון לירושלים התקיימו תוך התעלמות כמעט מוחלטת ומוקפדת מהפלסטינים. לג'ייסון גרינבלט, מי שנמנה עם צוות העמלים על התוכנית, גיבושה וניסוחה, עוד היה חשוב לקיים קשר עם הפלסטינים. הוא טרח מדי פעם לקפוץ למדינה ערבית, להיפגש עם מנהיגיה ולעדכן אותם בהתקדמות התוכנית. גם ראש הצוות, חתנו ויועצו הבכיר של טראמפ, ג'ארד קושנר, נהג בתחילת עבודת הצוות להיפגש עם אבו מאזן. אבל שגרירו של נתניהו בוושינגטון רון דרמר והשגריר האמריקאי בישראל דיוויד פרידמן, שגם הם היו שותפים לגיבוש "עסקת המאה" ולניסוחה, לא רק התעלמו מהפלסטינים, אלא נהגו כמי שאינם מכירים בקיומם.
וכך, בחודשים האחרונים לא היה שום קשר או מגעים בין צוות מנסחי התוכנית לרשות הפלסטינית. התנהלות כזאת לא רק הפגינה זלזול וביטול כלפי הצד השני של התוכנית, היא גם הוכיחה שמדובר במחשבה תחילה של המעורבים בעיצוב, גיבוש וניסוח תוכנית השלום: להציג יוזמה שלא רק נוטה לטובת ישראל ומתחשבת באינטרסים שלה, אלא מציבה את המדינה כצד היחיד שמעוניין בפתרון הסכסוך. תוכן הנאומים של טראמפ ושל נתניהו באירוע כמו מאשרים את ההתנהלות הזו.
התנהלות זו לא משחררת את הפלסטינים מהאחריות ומהצורך הדחוף לזנוח אחת ולתמיד את התגובות הפבלוביות שלהם להתנגדות ופסילה מיידית של כל צעד, מהלך או רעיון לקידום פתרון מדיני לסכסוך.
הבעיה היא שהפלסטינים מכורים לתדמית של הצד החלש והמסכן בסכסוך מול ישראל. הם מתייחסים לחולשה שלהם כאל העוצמה שלהם, ולפיכך הם אינם מוכנים לוותר על קמצוץ של מסכנות. האסטרטגיה הזו מורגשת במיוחד במסדרונות האו"ם.
הפלסטינים אומנם אינם אהודים במיוחד במטה הראשי של האו"ם בניו יורק, אבל שמורה להם תמיכה כמעט אוטומטית בקרב רוב גדול של המדינות החברות, בהן גם דמוקרטיות מערביות. לא עולה בדעתו של אבו מאזן או של בכיר אחר ברשות לעשות חושבים ולהגיע למסקנה שהפעם הם יגידו כן ליוזמה, הפעם יגיבו בחיוב למהלך המדיני האמריקאי. מה כבר יכול לקרות? תגובה חיובית ונכונות להצטרף למו"מ רק יעמידו אתגר פוליטי לנתניהו ויאלצו אותו לתגובה.
בשיחה פרטית אמר לי סגן ראש משלחת מערבית באו"ם שאם הפלסטינים יגידו "כן" לתוכנית ויוסיפו שהם מוכנים לדון עם ארה"ב על מהלך לפתרון מדיני, הם רק יביכו את נתניהו.
התגובות לתוכן של "עסקת המאה" בזירת האו"ם אינן נלהבות, אבל גם לא שליליות. ברובן הגדול הן מציינות לשבח את עצם המעורבות האמריקאית ואת פרסום התוכנית. באותה נשימה גם מורגשת זהירות שלא ליצור תקוות ולא להיגרר להערכות גורפות לגבי סיכויי התוכנית להתגשם.
פתרון "שתי מדינות", שעלה ב"תוכנית המאה" זוכה לתמיכה מוצהרת בקרב מעצמות המערב, אלא שמדינות אלה צפויות להביע התנגדות נמרצת ונחרצת לכל סיפוח של שטח שעליו מדברים בישראל. ומשום שמהלך של סיפוח יגיע קרוב לוודאי לדיון במועצת הביטחון, לא קשה להעריך שרוב המדינות החברות במועצה יאשרו הצעת החלטה שתגנה את ישראל. גם אם ארה"ב תימנע, הצעת החלטה כזאת, בדיוק כאשר המעצמה הגדולה משתדלת לקדם את "עסקת המאה", רק תרחיק יותר את סיכויי התגשמותה.
התרעות פיקוד העורף