לפני כמה שנים איבדתי במפתיע את אמי, אישה בריאה בשנות ה־50 לחייה. כמה ימים של חולשה וחום שלא ירד גרמו לה לפנות לבית החולים. אחרי אשפוז של שבוע במסדרונות המחלקה הפנימית היא הועברה לטיפול נמרץ, ונקראנו בדחיפות לשיחה עם הרופא. 

אני זוכרת את הרגע שבו הוא הודיע לנו על חומרת המצב. נכנסתי לחדרו עם בני משפחתי וניסיתי, ללא הצלחה, ליצור עמו קשר עין. הרופא לא הסתכל כלל לעברנו. בלי שום הכנה מוקדמת ובלי טיפת רגישות הוא פשוט זרק לחלל האוויר כמה משפטים טכניים ואינפורמטיביים על כך שהשעות הקרובות יהיו קריטיות לאמי ושעלינו להיערך לגרוע מכל.

"נראה לך שככה אתה מודיע לנו את בשורת האיוב הזו?", נעמדתי מולו וצעקתי עליו, "אתה השתגעת?!". מאז ולאורך השנים שחלפו ניסיתי להבין איך אדם שבחר להקדיש את חייו להצלת חיים יכול להתנהג בצורה כל כך חסרת רגישות. תהיתי אם זה בגלל האופי שלו או שמא מערכת הבריאות הקורסת, היעדר המשאבים, הלחץ והעומס גרמו לו להישחק והפכו אותו לאטום רגשית. 

השבוע, אחרי עוד התאבדות של רופא בבית החולים סורוקה, המקרה הרביעי באותו מוסד בתוך שנה וחצי, ניסו רבים לענות על השאלה אם יש חוט מקשר בין מקרי ההתאבדות. בשלב הזה עדיין אין תשובות חד־משמעיות, אבל הדיון העלה לסדר היום את המציאות הבלתי אפשרית שעמה מתמודדים אנשי הצוות הרפואי בבית החולים היחיד בנגב. 

הלחץ הגדול במערכת הרפואה הציבורית מעמיד את אנשי הצוות בפני התמודדות יומיומית מאתגרת. העבודה התובענית, שלרוב מתנהלת במשמרות, בשילוב שעות העבודה הרבות הגוזרות על העובדים מחסור בשעות שינה, יוצרת לעתים מתח נפשי גדול וקושי פיזי המקשה על הצוות לספק אבחנות מדויקות וגורם לעתים לטעויות.

עומס בבית חולים. צילום: נאור רהב
עומס בבית חולים. צילום: נאור רהב

לחץ אינסופי

אחרי שבע שנות לימוד שבהן חונכו הרופאים לשאוף למצוינות ולחתור להענקת טיפול רפואי בסטנדרטים הגבוהים ביותר, מגיע השבר הגדול. הרופאים הצעירים נתקלים בתחלואי מערכת הבריאות הציבורית, המתמודדת עם מדיניות ארוכת שנים של ייבוש משאבים ותת־תקצוב תמידי, שאינו מאפשר לאנשי הצוות הרפואי לעמוד בסטנדרטים שחונכו לעמוד בהם, דבר שבתורו גורם להם לפתח רגשות אשם.

תושבי הדרום מכירים את המציאות הזאת מקרוב. הצוותים צריכים לתת מענה תוך לחץ אינסופי, ומקרים של אלימות של מטופלים או בני משפחותיהם באנשי הצוות אינם נדירים. אשפוז חולים במסדרונות הוא דבר שבשגרה. זה קורה בבתי חולים נוספים ברחבי הארץ, אבל בסורוקה המצב חמור שבעתיים. 

סקר כוח האדם של הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) שפורסם השנה העלה כי מספר הרופאים הממוצע לאלף איש עומד בדרום על 2.3, לעומת 5.4 רופאים במחוז תל אביב. הפער ניכר גם במספר מיטות האשפוז: במחוזות תל אביב, ירושלים וחיפה היו ב־2017 רק 2־2.2 מיטות לאלף איש, לעומת 1.5 מיטות לאלף איש במחוזות הדרום.

בית החולים סורוקה בבאר שבע הוא העמוס בישראל, והוא נדרש לתת מענה ליותר ממיליון תושבים. בעולם מתוקן המספרים צריכים להיות לטובת הפריפריה, הסובלת באופן קבוע מתשתיות ברמה נמוכה יותר, ושיש בה יותר אנשים שנמצאים בקבוצות סיכון ובמצב חברתי־כלכלי נמוך, שאינם יכולים להרשות לעצמם רפואה פרטית.

ב־2014 קיבלה הממשלה החלטה להקים בית חולים נוסף בדרום. אבל מאז, כמה לא מפתיע, לא נעשה הרבה. רק לפני חודש אישרה המועצה האזורית לתכנון ובנייה את הקמתו של בית החולים החדש, אך עוד ארוכה הדרך לשם. מעבר לכך אי אפשר להתעלם מהאתגר הגדול: איך מושכים רופאים לאזור הדרום? אף שהמצב בתחום זה בעייתי כבר כעת, הוא צפוי רק להחמיר, שכן המענקים לעידוד רופאים לעבור לפריפריה עתידים להתבטל.

שחיקה פיזית ונפשית 

כבר שנים שאנשי הצוות הרפואי בבתי החולים מתריעים על עומס רב בעבודה ועל שחיקה פיזית ונפשית. מדובר בבעיה שמאפיינת את מערכת הבריאות בכל הארץ, וחשוב להדגיש שמדד שחיקת הצוות הרפואי בסורקה זהה לשאר בתי החולים בישראל.

"שחיקה" מוגדרת כמצב נפשי שלילי כרוני הנובע מהידלדלות של משאבים אנרגטיים כתוצאה מחשיפה ממושכת ללחצים בעבודה ומחוצה לה. הביטויים ההתנהגותיים יכולים להיות תסכול וחוסר אונים בכל הנוגע לשגרת היומיום, ירידה בערך העצמי ויחס ציני ומנותק לסביבה. במקרים קיצוניים השחיקה עלולה להוביל לדיכאון קשה ולנטיות אובדניות. לפי סקר הלמ"ס, 75% מהאחים והאחיות ו־68% מהרופאים והרופאות חשים שחוקים. ויש לכך השפעה לא רק על המצב הנפשי שלהם, אלא גם על איכות הטיפול שהם מעניקים לחולים.

רופאים בחדר ניתוח. צילום: רויטרס
רופאים בחדר ניתוח. צילום: רויטרס

אני תוהה אם בהיעדר פתרון מערכתי הולם, אנשי הצוות הרפואי הופכים לטכנוקרטים וחסרי אמפתיה כדי לשמור על עצמם. אולי הם מבקשים ליצור ניתוק רגשי מול המטופל וכך להקטין את הסיכוי שלהם להיפגע. 

מחקרים רפואיים רבים מוכיחים שמטופלים של רופא שמגלה כלפיהם אמפתיה יחלימו מהר יותר. כל חולה שחוצה את מפתן דלת בית החולים או המרפאה שרוי בחרדה בלתי נסבלת. האמפתיה מצד המטפל מביאה לתקווה - ולתקווה חלק חשוב בתהליך הריפוי.

עד היום, העומס בבתי החולים תואר בתקשורת מנקודת מבטם של החולים השוכבים במסדרונות. הדיווחים התמקדו בעיקר בצד של המטופלים, שנפגעים ממדיניות ייבוש התקציבים במערכת הבריאות. האירועים האחרונים שמים במרכז את הצוותים הרפואיים ואת הדאגה לשלומם. 

היום אני חושבת שאותו רופא שבישר ביובש לי ולמשפחתי ששעותיה של אמי ספורות עשה זאת לא משום שהוא חסר רגישות ולא כי זה האופי שלו - אלא כי המערכת שחקה גם אותו.

"בשביל החיים", עמותה לאנשים שיקיריהם התאבדו, מתריעה מפני אפקט ורתר - תופעה חברתית שבה התאבדות של אדם גורמת לאנשים אחרים להתאבד - ומציינת כי יש חשש ממשי שאנשי צוות רפואי אחרים ינסו לשים קץ לחייהם. 

במקרה שאדם בסביבתכם שרוי במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו. דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות הפנייה. נסו לסייע לו לפנות לאנשי המקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כגון עמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית), שאנשיה זמינים בטלפון מספר 1201, או באתר האינטרנט של עמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת): www.sahar.org.il.