עסקת חבלה: הארץ הזו מלאה מקוננים ומקוננות, מצקצקים ומצקצקות, מעוננים ומעוננות. נושאי הבחירות, לטעמם המעודן, אינם "נושאי המהות", שהם חינוך, בריאות, תשתיות וכדומה. להבנתי הדלה אין מהותי יותר ממאבק הבחירות הנוכחי בין מדינה דמוקרטית חילונית לבין מדינת הלכה פשיסטית, כאשר הנגזרת מן המאבק הזה היא המהות העליונה של הקיום האנושי - המוסר האישי והמדינתי.

הנושאים האלה בוערים בכל עוזם אבל נחבאים בין תימרות האבק העולות מהמאבקים הפרוצדורליים האישיים והמפלגתיים, וממצגת השווא של מחטף היסטורי חד־פעמי כמו הסיבוב הוושינגטוני של בנימין נתניהו. כך הפכה החסינות מהליך משפטי פשוט למאבק בחירות אישי. נוח לנהל אותו נגד ביבי, אבל בחסותו מתנהל המאבק האמיתי על הדמוקרטיה. כך גם הכיבוש והסיפוח, עניינים אנטי־מוסריים ומרושעים במהות, שהפכו לקרבות פרוצדורליים. 

גם מפלגות השמאל החילוניות, לכאורה נושאות הבשורה, מסתתרות מאחורי הטקטיקה של כחול לבן לטובת גירוד המנדט המכריע של הימין הרך. המשחק הוא פוקר שבו בני גנץ מעלה על נתניהו בכל סיבוב מדיני־ביטחוני של הקשחה והכחשה. טנגו הסיפוח של השניים נועד רק לטובת המנדטים, שיכריעו למי יש גדול יותר ומי ירכיב ממשלה. אם המנדטים האלה דורשים סיפוח ודם, הם יקבלו סיפוח ודם. כרגע רק בהצהרות וקטטות בכנסת.

מדיניות האמת של גנץ, אם וכאשר ייבחר, תהיה נתונה לשיקול מערכתי ולאורה האכזרי של המציאות. זו של נתניהו תופעל בצד החשוך של הבלוק ותהיה נתונה לשיקוליהם של נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ', שיישרו קו עם המתקפות של איתמר בן גביר מבחוץ. בנט כבר הודיע, בגלל אפקט בן גביר, שהוא דוחה כל תוכנית שכוללת הסרת מאחזים ומדינה פלסטינית. 

גנץ בארה"ב. צילום: אלקסי רוזנפלדגנץ בארה"ב. צילום: אלקסי רוזנפלד


בגדול אני לא מאמין לאף הצהרה של גנץ. גם לא לזו של נתניהו. ודאי וודאי שאין שום ערך לצ'ק ללא כיסוי שנתן טראמפ. ממילא היישום יארך חודשים רבים, אם בכלל, ויש סיכוי לא רע שהדמוקרטים ינהלו את ההצגה בוושינגטון. אין ספק שהדמוקרטים יחזרו לתוכנית קלינטון עם סיכוי לסנקציות במקרה של סירוב. רובן המכריע של מדינות העולם יתנגדו לתוכנית - שנכתבה בירושלים (המערבית) - כולל מרבית מדינות ערב, שכאן כבר הזדרזו פרשנים לומר ששתיקתן הסכמתן. 

באשר לסיכום הגימיק הוושינגטוני של גנץ ונתניהו, אני תוהה אם פרט לדובר הבלוק עמית סגל, יש אדם סביר שמתייחס ברצינות למחטפי בחירות כמו "תוכנית שלום" בינינו לבין הפלסטינים או סיפוח הבקעה. כאילו לא למדנו מאומה ממחטפי בחירות קודמים. ככל שנוקף הזמן מתברר שגם המחטפים הדרמטיים בעבר היו לא יותר ממקסמי שווא. סילוק האיראנים מסוריה, כיבוש הרצועה, החלת החוק ברמה - ורק חיסול הטרור והגרעין האיראני עדיין עמנו. בעיקר לצורכי הפחדה. 

הטרור, אגב, לא רק שלא חוסל - הוא הכניע את הממשלה לגמגומי הסדרה בעזה. בהמשך היא נכנעה לתכתיב של ולדימיר פוטין בסוריה והביאה את כולנו לסיטואציה שבה איבוד עשתונות מצד חסן נסראללה או נתניהו עלול להוביל לחילופי מהלומות שיסתיימו בהרס הדדי (אנחנו נהרוס הרבה יותר). למזלנו, את הטיפול בנתניהו, בנסראללה ובבנט קיבל עליו הרמטכ"ל אביב כוכבי, ועד כה טפו־‍טפו לא נגררנו לשום פרובוקציה.

ביקום מקביל

הפרובוקציה הנוכחית, שהיא עסקת ההונאה של המאה, תדעך מאליה כמו החומה של טראמפ בגבול מקסיקו, כמו טקסי השגרירות־דמה בירושלים, כמו רמת טראמפ בגולן, כמו הפגישה ההיסטורית בינו ובין נתניהו בבית הלבן. בעולם האמיתי אלה היו שני עבריינים (לכאורה) הנמלטים מהחוק ומחפשים כל דרך כדי להיחלץ. זה מהדחה בקלון וזה ממשפט שעשוי להסתיים בכלא. 

מכאן ואילך, עד יום הבחירות, זו תהיה ההסתערות הגדולה והנואשת של נתניהו. שום שקר, הכפשה, זדון אישי או עלילות שלא היו ונבראו על גדולתו או על אפסות מתחריו, לא ייעדרו מהרפרטואר. באמצעות הליכי חקיקה בכנסת וההיסטריה של "ההיסטוריה המתדפקת על דלתנו" ינסה נתניהו להישרד מן המכבש המשפטי. מעניין איך זה יעבוד. בינתיים יש לנו אביגדור ליברמן, שככה, אאוט אוף דה בלו, בתקווה שהפעם מילה זו מילה, גיחך בנונשלנטיות היישר מהסרעפת: "השמיים לא ייפלו אם ההחלטה על העסקה תהיה אחרי הבחירות", ובכך עלה לחסימה משמעותית של תזמון בלוף העסקה. 

מעבר לתרגילים הפרלמנטריים ולספינים, יש טעם לנהל את המאבק על מהות הסיפוח הנוכחי. מבחינה זו דווקא צריך להודות לנתניהו (כתבי המפלגות טוענים שהוא מתכוון לנהל אותו בכנסת עד הדקה ה־90 שלפני הבחירות). מה שברור הוא שמי שיקבעו מה שיקרה בינינו ובין הפלסטינים הם האנשים בשטח. הישראלים בתוך הקו הירוק והפלסטינים בשטחים הכבושים. 

ככלל, לעסקת טראמפ אין שבריר אחוז של סיכוי להתממש. עד היום שימשה ארה"ב גורם מכריע בניסיונות להסדר בין ישראל לפלסטינים. לא משום שהיא ידידתנו הגדולה ביותר אלא משום שהיא פעלה כמתווך הוגן. כעת הסתיים תפקידה ההיסטורי, ובקרב הגדול על השטחים עשוי דווקא פוטין להיות האיש המכריע, בתקווה שזה לא יהיה במלחמה עם צה"ל כמו בימי מלחמת ההתשה. 

ניקי היילי, שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר וטראמפיסטית מכורה, אמרה ליונית לוי (ערוץ 12): "ארה"ב לא באה לכפות הסכם על הצדדים אלא להיות מתווך הוגן" - מה שמוכיח שכאשר עוסקים בחבורת טראמפ עוסקים באנשים שחיים ביקום מקביל. כשלוי שאלה את היילי מה פתאום נזכר טראמפ דווקא עכשיו, לפני הבחירות בישראל, לצאת עם "תוכניתו" (איש לא חושב שהנשיא הזה באמת יודע במה מדובר), היילי ענתה: "משום שכבר דיברו עם כל הגורמים הרלוונטיים - ותמיד יגידו 'מוקדם מדי, מאוחר מדי', אז אנחנו לא מחכים לשום בחירות אלא פועלים על פי הלו"ז שלנו". 

# # #

בחזרה לוויכוח על המהות: ההישג החשוב ביותר של בחירות מרץ 2020 הוא הוויכוח בנושא הסיפוח והקיפוח ללא פיקוח. אין מדובר בחרוזים ובפואטיקה אלא בשרשרת שלמה של טיעונים בעד ונגד, שאמורים לבחון את הסנטימנט הציבורי בעניין האמיתי שלשמו התכנסנו בבחירות: איזו מדינה לעזאזל אנחנו רוצים כאן. לכן ברור שבצד הדיון על נזקי הסיפוח צריך לדחוף את העיסוק בחסינות של ראש ממשלה מושחת. עיסוק אינטנסיבי בשני הנושאים האלה עשוי להפרות מלחמת בחירות שהצטיירה כחזרה מייגעת על בחירות מועד א' וב' של 2019. 

בינתיים מסכימים הכל שהתוכנית הזו לא תוביל לשלום. אם תיושם, היא תוביל בשלב הראשון למלחמה, בשני - לאפרטהייד, ובשלישי - למדינה דו־לאומית שכל אזרחיה שווים. תודה, ביבי.

tguvot@maariv.co.il