את קפי הכרתי בבסיס הצבאי ברמלה, שאליו הועברתי ממצפה רמון. מאסתי בעקרבוטים, במרחק מהבית, בצחיחות הבוקר ובקור הלילה וביקשתי בהתייפחות מטלפון ציבורי שיעבירו אותי למרכז הארץ. בכך חתמתי את שירותי לצד לוחמים עשויים ללא חת. הבסיס החדש היה בדיוק אותו דבר, אבל הפוך: לא לוחמים, ועשויים בעיקר מבורקסים של האיש מהבוטקה שהייתה בכניסה, קצת לפני עמדת הש”ג. קפי היה מעט שונה מהשאר.
היו לו הומור דק ועיניים סקרניות שהיו נעוצות בפרצוף שובב שישב על גוף רזה וגבוה. בעיקר היו לו תובנות שלרובנו נדרש זמן כדי לעבד. “לאיש האדום ברמזור, למשל”, חשף פעם ברצינות תהומית, “יש ידיים צמודות לגוף כדי שהוא יוכל לקפוץ יותר טוב בין הפסים. תזכרי: ירוק – לעבור, אדום – לקפוץ”.
מאז עברו כמה שנים טובות. לכל אחד יש כמה מחשבים, הבורקס כבר לא אותו בורקס, אבל סוגיית המשפחה נותרה כשהייתה. אני חושבת שאין כמעט כתבה שקראתי ועוסקת במשפחות, ולא נפתחת בציטוט מ”אנה קארנינה” של טולסטוי: “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה”. אבל האם יש דבר כזה, “משפחה מאושרת”?
האם אפשר לשנות פתולוגיות משפחתיות? האם מה שהיה לא יהיה? מה צריך לעשות בשביל שהדפוסים הקיימים לא יישמרו ויפנו מקום למשהו טוב יותר? כל זה מעסיק אותי. אני יודעת מה זה ללכת עם מטען של מיתוסים על הראש. זה כבד, זה מעיק, ובעיקר רצוף אי־דיוקים. החיים מתלבשים על היוקרה של המתים, מתנהגים כאוות נפשם – לפעמים בלי אמות מידה בכלל, אבל אוי ואבוי למי שיזכיר במילה את המתים הקדושים שלהם ויסיר מאבק הכוכבים שהצטבר עליהם במרוצת הדורות.
התרעות פיקוד העורף