סתירה לפנים: עבר עוד שבוע, ולא נראה שקרה משהו שיטה את הכף בבחירות סבב ג'. לא סיפחנו שום דבר ולא הוגשו כתבי אישום חדשים. אומנם טור זה נכתב לפני "ההודעה הדרמטית" שהבטיח בנימין נתניהו בסגנון פרומו ריאליטי לעוקביו, אבל נדמה שכל הטריקים כבר נוסו, שכל השטיקים מוצו. ספק אם משהו ישנה את רחשי לבם של רוב האנשים. כנראה מציאות מתמשכת של כל כך הרבה פרדוקסים גורמת בסוף לקהות חושים.

בלי שנתנו על כך את הדעת, הפוליטיקה שלנו הפכה עם השנים לפרדוקסלית באופן קיצוני, ממש נטולת היגיון. כמו פרדוקס השקרן שטמון במשפט "אני משקר עכשיו". אז רגע, האם להאמין שמה שנאמר הוא שקר או לא? 

הדוגמאות יומיומיות. בזמן כותרות על עוד בלוני נפץ ועוד אזעקות בעוטף, עלה אריה דרעי לראיון ברדיו וטען בלהט שהפתרון הוא "ממשלת ימין חזקה". כן, בדיוק במתכונת של הממשלה שאינה מצליחה להתמודד עם הסיוט המתמשך של תושבי עוטף עזה. לאחר שהסביר בדרמטיות יתר כהרגלו, קינח בכך שזו התקופה הטובה ביותר שהייתה זה זמן רב בדרום. 

ילדים במקלט בעוטף עזה. צילום: דימה וזינוביץילדים במקלט בעוטף עזה. צילום: דימה וזינוביץ


אחת הבעיות הקשות בעידן הזה היא החיבה היתרה של פיגורות בזירה הפוליטית לומר דברים לגמרי הפוכים מהמציאות. כאילו אמרו לעצמם, למה לא? אם יש מצביעים שקונים את הפרדוקס, אני יכול להשתמש בו. ככה קיבלנו גם את הגברת היבא יזבק, שתומכת במחבלים עם דם על הידיים כדרך חיים, ובאותה נשימה טוענת שהיא מתנגדת לאלימות באשר היא. איך זה הולך יחד? הרי מי שמתנגד לאלימות באשר היא אמור להתנגד גם לרוצחים כמו סמיר קונטאר ודלאל מוגרבי. 

ההיגיון הבריא לא סובל את הפרדוקס, אבל יש בנמצא אמוציות שהופכות אותו לנכון. קבלת טיעונים כאלה רק מכשירה את חוסר היושרה, ונקווה שלו בשל כך תיפסל בבית המשפט העליון התמודדותה של יזבק לכנסת.

ובכל זאת, משהו אצלנו נמשך לפרדוקסים. מבחינה הגיונית, ברור לנו שהפרדוקס הוא בלתי אפשרי, אבל הוא מעניק לנו אילוזיה שלא צריך לבחור באופציה אחת, שאפשר לבחור גם וגם. גם לרצות שקט בגזרת עזה וגם להאמין שממשלת ימין צרה, שלא הצליחה להתמודד עם הבעיה בעשור האחרון, היא היחידה שתצליח להתמודד איתו בעתיד. גם להתנגד לאלימות וגם לצדד בהתנגדות אלימה. הפוליטיקאים זיהו את העניין, והם מנצלים אותו כל הזמן.

מכינים את הקרקע 

השבוע התחילו בליכוד לצרף לכל תגובותיה הרשמיות את המשפט "מי שמצביע לכחול לבן, למעשה בוחר בבחירות רביעיות". אבל אם מתעכבים על זה רגע, גם כאן מדובר בפרדוקס. מה למעשה עומד מאחורי האמירה הזאת, אם לא הכנת הקרקע בקרב קהל המצביעים לבחירות רביעיות?

לאחר הניסיון שנרכש בשני הסבבים הראשונים, שבהם חלק הארי של הציבור האשים את הליכוד בבחירות החוזרות, הפעם משחק ההאשמות מתחיל מראש. מי יודע, אולי אם יקדימו תרופה למכה, הפעם זה יעבוד. הרי לכולם ברור שהפלונטר הפוליטי לא ייפתר מעצמו כל כך מהר. הסקרים צופים את אותה התוצאה, פחות או יותר.

אבל הפרדוקס עמוק הרבה יותר. הוא נמצא בתוך השיטה שלנו. נורמה ברורה, של כבוד למפלגה שמשיגה את מספר המנדטים הרב ביותר, השתבשה עד שהגיעה למצב שבו אפשר להתבצר ולמאן לקבל את תוצאות הבחירות. איך? באמצעות הבלוק. 
כן, אותו בלוק שהקימה הליכוד עם ש"ס, יהדות התורה וימינה מיד אחרי בחירות סבב ב', וסירב לפרק אותו. זה לא שבש"ס או ביהדות התורה או בימינה לא מוכנים לשבת בקואליציה עם כחול לבן. היא בהחלט מוזמנת להצטרף אליהם. הם פשוט לא מעוניינים שראש הממשלה יהיה ראש המפלגה הכי גדולה. הם רוצים את נתניהו, גם אם אין לזה תמיכה בעם.  

כבר ב־2009 מצא נתניהו דרך להרכיב קואליציה, אף שהליכוד לא השיגה את המספר הגדול ביותר של המנדטים. אבל מטריק פוליטי שדרכו משיגים ממשלה לגיטימית עם רוב, קיבלנו טריק פוליטי שדרכו משיגים ממשלת מעבר, שמנסה לנהוג כאילו יש לה רוב. מפטרת וממנה שרים בקצב מסחרר, מצהירה שתעשה צעדים הרי גורל בלי שיש לה מנדט לכך, הולכת בלי ומרגישה עם. 
בשורה התחתונה, הרעיון הגאוני של אריה דרעי להתבצר יחד היה בסך הכל תרגיל מתוחכם כדי לא לקבל את תוצאות הבחירות. לא פעם אחת, לא פעמיים, ומי יודע - אולי גם לא שלוש פעמים. נדע ב־3 במרץ, לאחר פרסום התוצאות הסופיות.

נתניהו, גנץ. צילום: רויטרסנתניהו, גנץ. צילום: רויטרס


מי שעדיין משווים את הבלוק לאיחוד שלוש המפלגות שמהן נולדה מפלגת כחול לבן הם אלה שמחבקים את הפרדוקס ומתעקשים להצדיק אותו, ולא משנות העובדות. הרי יש הבדל עצום בין מפלגות שעשו איחוד אמיתי ורצות בפתק אחד - כפי שעשתה הליכוד עם כולנו ועם זהות, כפי שעשו איחוד הימין וימינה וכפי שעשו מפלגת העבודה ומרצ - לבין איחוד שנולד לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, כשכל אחת מהמפלגות רצה בפתק נפרד.

אם הבלוק היה באמת נחוש כל כך בדבקותו לעד, לקראת סבב ג' היו ארבע המפלגות מתחברות למפלגה ענקית אחת. אבל הדבר לא נעשה. מדוע? כדי לבחור "גם וגם". גם לשמור על האידיאולוגיה הנפרדת של כל מפלגה, ומתוך כך גם לשמור את האופציות פתוחות. וגם לשמור את האופציה להתבצר שוב בבלוק ולדהור לבחירות רביעיות.

האם זה יקרה שוב בסבב ג'? אם יהיה תיקו, או הבדל של מנדט אחד לטובת כחול לבן, אפשר יהיה שוב לטעון שהמצב גבולי. אבל אם בסבב ג' תהיה כחול לבן המפלגה הגדולה בהפרש גדול יותר, נניח של 3 או 4 מנדטים, כבר יהיה קשה לקרוא לזה תיקו. 
אז כן, אפשר לשרבב לכל תגובה את המשפט ש"מי שמצביע לכחול לבן, מצביע בעד בחירות רביעיות", אבל בעצם, ההפך הוא הנכון. אם ההפרש יהיה מעט גדול יותר לטובת כחול לבן, המפלגות הדתיות כבר לא יוכלו להתבצר בבלוק. 

אגב, כשנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הזמין את נתניהו ובני גנץ לבית הלבן לפני שבוע, הוא שאל אותם בשאט נפש - איזו מין שיטה יש לכם? האמת היא שהוא צודק. לכן טוב תעשה כל ממשלה שתקום לאחר הבחירות, אם תשנה את החוק כך שהתוצאות מעתה והלאה יהיו חד־משמעיות. 

אבל עד אז, בואו נחשוב רגע: הליכוד טוענת שמי שיבחר בכחול לבן יביא לבחירות רביעיות, אבל את מי הן באמת ישרתו? האם כחול לבן תהיה זו שתרוויח מתיקו שיוביל לעוד סבב בלופ בלתי נגמר? או שמי שירוויח הם אלו ששוב לא יקבלו מנדט מהעם ובכל זאת ימשיכו להחזיק בשלטון?
 
tguvot@maariv.co.il