כשמדובר בפוליטיקה, יש פער קבוע בין מה שהישראלים אומרים שחשוב להם, לבין מה שחשוב להם באמת. נדייק: זו לא תופעה ייחודית לישראל. אמריקאים נוטים לומר ששמירה על איכות הסביבה חשובה להם מאוד, אבל כאשר הם הולכים לקלפי, אין לעמדות המועמדים בנושא הזה השפעה דרמטית על הצבעתם. מהם הנושאים הקובעים עבורם? יועצו הנודע של הנשיא ביל קלינטון, ג'יימס קרוויל, טבע את המשפט המוכר "זו הכלכלה, טמבל". והוא צדק, חלקית, ביחס לאמריקה. 

בישראל זו בדרך כלל לא הכלכלה. אף שהבוחרים אומרים שזו כן הכלכלה. ובמילים פשוטות: הישראלים לא אומרים את האמת. לא מכיוון שיש להם עניין לשקר. מכיוון שהם כנראה רוצים לחשוב על עצמם דבר אחד, גם אם בפועל הם עושים דבר אחר. בעיקר הם רוצים לחשוב שהצבעתם מחושבת ורציונלית, גם אם היא, בדרך כלל, הצבעה אינסטינקטיבית ושבטית. 

הצבעתם־הצבעתנו תלויה, על פי רוב, בשילוב של שלושה אלמנטים: שבטו של המצביע (דתי או חילוני, אשכנזי או מזרחי, יהודי או ערבי, תל אביבי או אשדודי); עמדותיו בנושאי חוץ וביטחון, ובעיקר בהקשר ליחסים עם הפלסטינים (בעד או נגד סיפוח, התנחלויות, מו"מ, ויתורים, יד קשה); מידת המסורתיות והשמרנות (חרדי או חילוני, יותר יהודי או יותר ישראלי). וכמובן, לכל אחד מהסעיפים האלה יש עוד הרבה הקשרים. לדוגמה, הכנסה. מכיוון שהכנסה קשורה לשבט (ערבים מרוויחים פחות, יהודים יותר, חרדים פחות, חילונים יותר, וכן הלאה), אפשר לזהות גם קשר ברור של הכנסה־הצבעה. מי שמרוויח יותר מצביע לאיקס (נאמר, כחול לבן), מי שפחות מצביע לוויי (נאמר, ש"ס). 

קלפי הבחירות לכנסת. צילום: נועם ריבקין פנטון
קלפי הבחירות לכנסת. צילום: נועם ריבקין פנטון

נצלול עוד קצת. מה הישראלים אומרים כאשר שואלים אותם מה מכריע את ההצבעה שלהם? קודם כל, זה תלוי באפשרויות שמוצגות להם. הנה דוגמה: הרבה מאוד סקרים מציעים כעדיפות את האפשרות "נושאים חברתיים־כלכליים". אבל מהם בעצם נושאים חברתיים־כלכליים? אין דבר כזה. יש "נושאים כלכליים", נוסח שמכוון ליציבות ולשגשוג, לשוק חופשי ולאיזון תקציבי. יש "נושאים חברתיים", נוסח שמערבב יציבות כלכלית ושגשוג עם סגירת פערים והקצאות לשכבות חלשות. ההיגיון אומר שצריך להפריד בין שני הנושאים הללו, כי לא כל מי שרוצה שוק חופשי (כלכלה) רוצה גם דמי אבטלה מוגדלים (חברה). אבל כאמור, בסקרים יש נטייה משונה לחבר את התחומים הללו, בדרך כלל כמשקל נגד לאפשרות השנייה, שגם בה מקובל חיבור לא לגמרי ברור של נושאים "מדיניים" ונושאים "ביטחוניים". 

כל נוסח של שאלה מוליד תשובה אחרת. כל נוסח של תשובה מוליד כותרת אחרת. האם העדיפויות של הבוחרים משתנות? לא בהכרח. לעתים קרובות מה שמשתנה מסקר לסקר הוא נוסח השאלה. השבוע פורסם סקר שעל פיו חקירות נתניהו יהיו הנושא המכריע בבחירות. יכול להיות שזה נכון. יכול להיות שלא. בסקר הוצגו רק מעט אפשרויות, וזו הייתה אחת מהן. אבל מה אם הנושא המכריע הוא בכלל התגובה לפגעי מזג האוויר? לעולם לא נדע, כי הסוקרים לא הציעו אותו כאפשרות. 

שימו לב לשני גרפים שמוצגים כאן. בגרף אחד מוצגת התשובה לשאלה מה אתם - הבוחרים - חושבים שיכריע את הבחירות. בעניין הזה חל שינוי רב־משמעות בין סיבוב הבחירות הראשון של השנה לבין סיבוב הבחירות השלישי. בסיבוב הראשון המצב הביטחוני היה הדומיננטי, ובסיבוב השלישי חקירות נתניהו הן הנושא הדומיננטי. אבל צריך לשים לב. השאלה הזאת לא נוגעת להכרעה שלכם כיצד להצביע, אלא למה אתם חושבים על הסיבות של אחרים.

כאשר השאלה משתנה, ועוברת להעדפות שלכם כבוחרים, לאופן שבו אתם מחליטים עבור מי להצביע, פתאום קשה מאוד למצוא הבדלים בין הבחירות הראשונות לבין השלישיות (גם זה בגרף). בשני המקרים, כרבע מהבוחרים אומרים שמה שיקבע הם "נושאים חברתיים־כלכליים", בשני המקרים, כחמישית מהבוחרים מודים שזהותו של ראש המפלגה היא גורם מכריע עבורם. 

והנה עוד נתון. לאחר בחירות אפריל (הראשונות) נערך סקר מצביעים מקיף, שבו נבחנו הנושאים שעליהם "הוכרעו הבחירות". כלומר, לא מה חשבנו לפני הבחירות, אלא מה אנחנו חושבים אחרי הבחירות. במקרה הזה הייתה הסכמה נרחבת: הנושא שהכריע את הבחירות, שנגמרו, למי ששכח, במעין תיקו כמעט מקרי (בנט החטיא במעט את אחוז החסימה)  היה השאלה אם אפשר לסמוך על נתניהו. כמעט מחצית מהמשיבים (49.7%) אמרו כך. ומה עם הנושאים החברתיים־כלכליים שעליהם לכאורה רבע מאיתנו מצביעים? בסקר הזה רק שישה מכל מאה מהמצביעים אמרו שזה היה נושא מכריע. לעומת 26 מכל 100 שאמרו שזה יהיה הנושא שיכריע. 

ובכל מקרה, קשה לסמוך על הבוחרים שהם באמת יודעים מה יכריע, כי הגרפים מלמדים שכל בוחר חושב שהנושא שלו הוא הנושא המכריע. בוחרי ישראל ביתנו וש"ס חושבים שהכי חשובות הן סוגיות דת ומדינה. בוחרי הליכוד בונים על ביטחון. בוחרי כחול לבן על חקירות נתניהו

בקיצור, הסקרים שמנסים להשיב על שאלות כאלה קשים לפענוח: יש מה שאנחנו אומרים על עצמנו, ויש מה שאנחנו אומרים על אחרים. יש מה שאנחנו אומרים לפני הבחירות, ומה שאנחנו אומרים אחרי הבחירות. יש מה שהסוקרים שואלים, וכל מה שאינם שואלים. לך תדע מה מכל זה באמת מניע את המצביעים.

בני גנץ, בנימין נתניהו. צילום: רויטרס
בני גנץ, בנימין נתניהו. צילום: רויטרס

אז על מה בכל זאת מצביעים הישראלים? ניסיונות לפענח את החידה הזאת נעשו ונעשים כל הזמן, גם על ידי פוליטיקאים, שזה כלי העבודה שלהם, וגם על ידי חוקרים סקרנים. כבר אמרנו בראש הטור שזה שילוב של שבטיות, עמדות בנושאי ביטחון ועוצמת המסורתיות. 

בספרו החדש והמצוין של קווה שפרן "סודות נתניהו" מצוטטת קביעתו הנרגנת של שמעון פרס לאחר הפסדו בבחירות 1996: "היהודים ניצחו את הישראלים". החלוקה הזאת, ל"יהודים" ול"ישראלים", גסה קצת, אבל אפשר ללמוד ממנה משהו. רוב היהודים בישראל מעדיפים בכלל לחשוב על עצמם כעל "יהודים־ישראלים". אבל כאשר בוחנים מי מהם מסתפק ב"ישראלי" ומוותר על ה"יהודי", קל לזהות שמדובר במצביעי שמאל. כמעט מחצית בוחרי השמאל היהודים (וצריך להעיר שהם די מעטים) בוחרים בזהות של "ישראלי" על פני "יהודי" או "יהודי־ישראלי". זה אלמנט מובהק ועמוק של זהות שמשפיע על הצבעה. בלי קשר למצב הכלכלה או החברה או הביטחון או החקירות ברגע נתון.

אבל הנתון הזה לא קובע את הנאמנות למפלגה. הישראלים לא נאמנים כל כך למפלגות. הם נאמנים הרבה יותר לגושים. שימו לב שעל פי הכוונות, רק 40% ממצביעי העבודה מתכוונים להצביע שוב לעבודה. יש להם סיבה: העבודה כבר לא עבודה, היא עבודה־מרצ. לאן הולכים מצביעי הליכוד, מלבד אותם כמעט 70% שאומרים ששוב יצביעו לליכוד? חלק עברו לימינה, מעט לכחול לבן וכעשירית עוד לא החליטו. זה הקהל שנתניהו נלחם עליו. לא בנימוקים מלומדים - בקריאות שבטיות.