שלום לכם. יש לכם טלוויזיה? כן? ובטלוויזיה יש "תוכנית חיסכון", שבה משודרת הפינה של מנחם הורוביץ "שווה בדיקה"? יופי. האם אחרי שידורה של אחת הפינות האלה, על כל נושא שבעולם, מישהו מהצופים באמת למד איך לקנות נכון ולהפוך לצרכן נבון? שווה בדיקה. יצאתי לבדוק, יצאתי לעקוב וגם לטעום, יצאתי וחזרתי לאותו המקום.

הישארו עמנו.

אין ספק שמדובר באחד האנשים הלבביים והסימפטיים ביותר בטלוויזיה. אני גם מניח שהפינה של מנחם הורוביץ היא יוקרתית ואהובה. היא משודרת דקות לפני המהדורה המרכזית בקשת 12, הערוץ הנצפה ביותר, ומנחם, בדרכו החביבה, בוחן ובודק תופעות ומקומות ישראליים. אין לו כישורים תחקיריים וגם לא יומרות לגלות את האמת הנעלמה מאחורי הדברים. הכתבות שלו אומנם משתרעות על פני חמש דקות, אך כמו פוטין יש להן מנדט להתעסק בכל דבר בעולם. החל מתופעות חברתיות גלובליות ועד לסוגי קובות כורדיות.

לעתים הוא יוצא לשליחות עיתונאית לבדו. כמו בוב סיימון בעיראק כך הורוביץ משווה בין קופונים. לעתים מצטרפות אליו מומחיות לעניין: מאיה רוזמן לתזונה, ליאת אשורי לאופנה ומיכל דליות לילדים.

הכתבה נפתחת תמיד בבימוי גרוע ובמשחק תמוה. מנחם צועד ברחבה של הבימה ותוך כדי הליכה לעבר המצלמה אומר: "תמיד רציתי להיות שחקן, אולי הפעם אצליח. בואו נבדוק". באותה מידה של חוסר אמינות הוא יכול להגיד: "אין כמו גבינות, זה טעם החיים. אוכלים גבינה עתירת קלוריות ומרגישים בפרובנס. בואו איתי". או "מי לא רוצה להיות בכושר, אבל לא כל תוכנית אימונים מתאימה לכל אחד, איזו תוכנית מתאימה לי? יצאתי לברר ובעיקר להתאמן".

הטון הוא מין יאכנע מבודח ולעתים מחורז. מנחם הוא הדוד של המדינה. בדיחותיו משתייכות לסוגת הגיחי גיחי. הן לעולם לא מצחיקות אך גם לא מזיקות. הוא תמיד נותן הרגשת ורטיגו שאינו מבין בדבר, אבל יודע הכל. מרבית פינות "שווה בדיקה" נותנות תחושה מטעה של שליחות עיתונאית, אך נראות כמו משימה יחצנית. יותר "יצאנו למכור" מאשר "יצאנו לחקור".

מי שצפה בפינה לא מצטייד בכלים משוכללים יותר לקנייה נבונה, אלא אם בעיניכם "שחור זה עדיין אופנתי" היא המלצה שאינכם יכולים לקנות חולצה בלעדיה. בכתבה עצמה מתראיינים מנהלי מותגים, אנשי שיווק של חברות מסחריות ובעיקר אנשים מטעם.
בשבוע שעבר הוא "יצא לבדוק" את המחזמר המצליח בהבימה "מאמא מיה", כאילו שיש מה לבדוק במחזמר. אין. אז הוא "בדק" אם הוא יכול "לשחק בתיאטרון". מין קולב מלאכותי שעליו ניתן להניח כל דבר. כשירצה לבדוק קרקס, הוא יברר אם הוא יכול להיות לוליין. כשיתבקש להמליץ על מסעדת בשרים, הוא ייצא לבדוק אם הוא יכול להיות טבח, וכשהמשימה תהיה להבין איך זה לגדל תינוק, הוא יתפקד כיועצת הנקה.

צילום מסך חברת החדשותצילום מסך חברת החדשות

בחזרה להבימה. שם, בתוך אולם החזרות, המתינו לו שלושה שחקנים שישבו וכאילו פטפטו ביניהם. כשהוא הצטרף, הם פנו אליו בהפתעה כאילו אין מצלמה ותכנון מראש: "הו מנחם, מה אתה עושה פה?".

הוא לא באמת בא לברר אם הוא יכול להיות שחקן. זו פסאדה. זה לא יהיה בלתי סביר לנחש שהוא פשוט רוצה שנרכוש כרטיסים. אולי אפילו יצאה חשבונית דמיונית מהבימה אל "תוכנית חיסכון" עם הנדון: "כתבת יח"צ מנחם הורוביץ 'מאמא מיה'".

מהכתבות של מנחם עולה ריח מכירתי חזק כמו של שוק אוכל במחוז וואהן שבסין. מי שמרככת את אפקט המכירה האגרסיבי היא הגיבורה הנסתרת של כתבותיו, הנוכחת הנפקדת התמידית, אשתו תחיה שתחייה. מדובר בדמות עגולה ומתפתחת, כשבכל כתבה מתווסף פרט חדש לאישיותה: היא אוהבת לארח, דואגת למשקלו ולבריאותו של מנחם, היא צנועה אך דעתנית בדרכה. השבוע גילינו שהיא גם חסכנית ויודעת לסרוג.

אין דבר שיוצא מהמעבדה שלו שהתגלה כרע או כפגום. עינו הבודקת רואה רק את החיובי. הצופים יוצאים בתחושת אופוריה, הכל מומלץ: חיסונים לשפעת, שיפוץ דירה, ניקוי יבש, קלחי תירס, המופע של רותם אבוהב, אוסובוקו גזר, מבצעי סוף עונה. כדאי לצרוך הכל. העולם על סף הכחדה אז בואו נקנה משהו. מנחם ודמויות המשנה בתיאטרון שלו הם מכונת קפיטליזם משומנת ומלאת חביבות. חוד החנית של תרבות הצריכה, כשהחוד הוא דוד חינני, עם חיוך תמידי ונרטיב יעני תחקירי.