תוכנית המאה של טראמפ עשתה לנו לפחות דבר אחד טוב: היא עוררה במקצת את מערכת הבחירות בישראל. בעלי זכות ההצבעה שנדרשים ללכת להצביע בפעם השלישית בתוך שנה אחת מגלים עייפות, ואפילו סרבנות הצבעה. הרי מה כבר ישתנה? והנה באו טראמפ וקושנר וניערו את הציבור הישראלי הרדום. תוכניתם מיקדה אליה את הוויכוח במערכת הבחירות: טובה ליהודים או לא טובה? תביא שלום או לא תביא? כך או כך, הבית הלבן הכניס את כחול לבן למלכוד.

עם פרסומה של התוכנית, חזרנו להתווכח על עקרונות ואידיאולוגיה, על ארץ ישראל, על ריבונות והתיישבות. הנושאים האישיים, “כן ביבי, לא ביבי”, כן חסינות לא חסינות, כן כתבי אישום לא כתבי אישום, הפכו פחות מרכזיים. היא הזכירה לנו את המצע הטוב והנושן של הליכוד, על הזכות לארץ ישראל כולה, על ירושלים השלמה, על חיוניות ההתיישבות ועוד. היא חידדה את עמדות השמאל הקיצוני, מהעבודה עד מרצ, על מדינה פלסטינית, על התכווצות בקווי 67’ (אולי עם חילופי שטחים מזעריים) תוך גילויי הבנה לטרור הערבי. מנגד – הימין שמימין לליכוד המריץ את דרישתו להחלה מיידית של הריבונות, להנחתת מכות קשות בעזה ועוד.

ערביי ישראל, במשחקם הכפול, הזדהו כצפוי עם הסרבנות הפלסטינית אך מיהרו להדגיש את דבקותם באזרחותם הישראלית. וליברמן? הוא בדו־פרצופיותו נשאר לשבת על הגדר כדי למשוך כדרכו תשומת לב, לפי הרוח הנושבת.

בבחירות האלה, אפוא, נבחן טוב יותר את עמדות המפלגות בנושאי הליבה. במיוחד כחול לבן, המדברת בכמה קולות, תיאלץ לחדד עמדותיה ולא להסתפק בסיסמה נבובה שלא אומרת כלום: “חייבים להתקדם”. הניסיון לעמעם עמדות כדי לקרוץ למצביעים מתלבטים וכדי לקבץ קולות מכאן או משם, לא יצלח הפעם. גם אם תוכנית הבית הלבן תתווסף לספר תוכניות הסרק לשלום עם הערבים הפלסטינים, לפחות היא ממלאת תפקיד משמעותי במערכת הבחירות בזו הפעם. על פי ההתייחסות אליה של כל מפלגה, עשוי האזרח – לפחות זה המתלבט – לשקול איזה פתק ישלשל לקלפי.

מנהיגי שתי המפלגות, ביבי ובני, עדיין מככבים ועוד יככבו בקמפיינים, אבל במידה פחותה במקצת ממה שהיה במערכות הבחירות הקודמות. הליכוד מוביל כמובן באימוץ התוכנית (אבל לא יישום בטרם בחירות), גם על סעיפיה שמאז ומתמיד התנועה וראשיה בעבר התנגדו להם, כמו מדינה פלסטינית. מפלגות הימין המנסות לבדל עצמן מהליכוד קוראות לסיפוח עכשיו, להחלה מיידית של החוק הישראלי על בקעת הירדן והיישובים הישראליים ביהודה ושומרון. מדינה פלסטינית – בשום פנים ואופן לא.

בני בגין, שפרש לא מכבר מהליכוד, לא פרש מהאידיאולוגיה המוצהרת של הליכוד. הוא מודאג מהתנהלותו של נתניהו, אבל מודאג לא פחות מעצם הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית בלב יהודה ושומרון ומסירת שטחים בנגב. אצלו אין בלבול אידיאולוגי כמו זה ששורר בבית־הכחול־לבן, בין האגף הימני לבין אנשי השמאל שבה. בעוינותו לנתניהו הוא חולק את אותה גישה עם אהוד אולמרט, אך נשאר סמן אידיאולוגי ימני מובהק. לא כן ראש הממשלה לשעבר, האיש עם הקלון, שאמור להתייצב השבוע לצד אבו מאזן האנטישמי, מחולל הגל הנוכחי של הטרור, כדי ששניהם יביעו יחדיו את סלידתם המוחלטת מטראמפ ומתוכניתו הפרו־ישראלית. יוצא נחלת ז’בוטינסקי כבר אמרנו? 

אחד מדובריו הרהוטים והחדשים של השמאל התבוסתני, האלוף במיל’ יאיר גולן, הרחיק לכת בביקורתו על התוכנית, בתלותו את האחריות לגל הטרור העכשווי בימין הישראלי. זה הפוליטיקאי שחלם להיות רמטכ”ל ולהכות בטרור, שכידוע משתולל כבר 120 שנה, הרבה לפני שטראמפ ותוכניתו נולדו. הפוליטיקאי ה”מוסרני” הזה, כמו גם דוברים אחרים בשמאל הקיצוני, “מבינים” לפתע את תסכולו של הראיס מרמאללה. תודה לתוכנית טראמפ שחשפה ביתר שאת תופעה עגומה זו בשמאל.

אומנם, הסקרים נכון לעכשיו מלמדים שלא חלו בינתיים תזוזות משמעותיות בין הגושים ובין שתי המפלגות הגדולות, אבל הם מרמזים על מגמה אפשרית של הכרעה. הבוחרים ישובו וישקלו מי ראוי יותר להנהיג - ביבי המנוסה, המבריק, וגם הנאשם, או גנץ הרמטכ”ל לשעבר, הטירון הפוליטי, וגם המשעמם – ועם זאת ייבחנו עמדותיהם כלפי תוכנית המאה. השיח והשיג הפוליטי יתמקד אפוא בימים הבאים פחות באישי, ויותר בנושאים המהותיים המתחדדים. אפשר לשער כי לחלק מהבוחרים יהיה הפעם קל יותר לחרוג משגרת הצבעתם, ואולי לחולל הכרעה. אם יקרה נס זה, תהיה כבר בכך תועלת מעשית לתוכנית הבית הלבן, שעשויה למנוע מערכת בחירות רביעית.