יכול להיות שאני לבדי שמעתי את אנחת הרווחה הקולקטיבית עם מותו ב־3 בפברואר השנה של המבקר, הסופר, המורה, המסאי והאינטלקטואל היהודי ג'ורג' סטיינר. בן 90 היה במותו ולא מעט פרובוקציה הייתה מקופלת בהגותו, כתיבתו ובדרך שבה חי את חייו. חיינו היו משעממים יותר בלעדיו, אבל איני יודע כמה אנשים שותפים לתחושתי זו ומה היה היחס בין צער אותנטי על לכתו ובין כמות הפיינטים שנמזגו כדי לציין את מותו בפאב השכונתי.
סטיינר היה בן בית מקובל ונחשב במוסדות חינוך גבוהים באירופה ובאמריקה. היו לו משרות הוראה שונות. הוא חיבר מחקרים, רומנים והצגות, ודעותיו העצמאיות והקיצוניות עימתו אותו עם בני זמנו, כולל נועם חומסקי מ־MIT, שאיתו רב בלהט על בלשנות. בשנים 1967־2007 היה מבקר הספרות של ה"ניו יורקר", שבו פרסם כ־130 ביקורות. קביעותיו המקוריות והנחרצות לא היו קלות לעיכול לקוראיו ולמבקרים בני זמנו; טענותיו היו מתריסות ומאתגרות, והוא לא נרתע מפרובוקציה לשמה, אף שהקפיד על רמה גבוהה של הנמקה.
הוא חש שלא בנוח נוכח אומנות קולנית, חולפת ושעיקר קיומה בפרפורמנס. על העילית ההומניסטית הטיל סטיינר את האחריות להמשכיותה של התרבות: "99% מהאנושות אינה תורמת דבר להבנתו, יופיו וחוסנו המוסרי של הקיום האנושי", כתב. אלה היו מילים קשות שהקימו לו אויבים רבים. על המוזיקה האמריקאית טען ש"יש לה אופי קרתני", ואת הפילוסופיה האמריקאית הגדיר כ"משקל נוצה". את ההישגים האמריקאיים הגדולים של זמנו הגדיר כ"מוצרי לוואי של אומנים ואינטלקטואלים אירופים".
אף אחד מהדברים שסטיינר אמר, הרצה וכתב עליהם לא היה שערורייתי ומעורר חמה כמו הספר (1979) שעובד למחזה (1982) "The Portage to San Cristobal .of A. H" או "העברתו של א. ה. לסן קריסטובל". א. ה. הוא אדולף היטלר, שסטיינר מקפיד לא לקרוא לו בשמו המלא, כמי שמבקש לרכך מעט את אש התופת שנורתה עליו - אבל זה לא צלח.
זו הייתה דילמה קשה לעיכול אפילו לבעל עור קרנף עבה כסטיינר. הספר הדק (170 עמ') הגיע לידיי באמצע שנות ה־80, בימים שבהם עסקתי גם בהוצאת ספרים. קראתי והבנתי את הפרובוקציה הסטיינרית כלשונה ולא התעלפתי. זה היה תרגיל לא בלתי רלוונטי בדמגוגיה היסטורית. ספרים רבים ניסו להסביר את מקורות הרשע של היטלר, כולל "טירה ביער" המגונה והפורנוגרפי של נורמן מיילר בסוף דרכו. מהר מאוד הסתבר שסטיינר היה מיומן יותר ממה שחשבו עליו: הוא אסר באופן גורף ותקיף לתרגם את הספר לעברית ולגרמנית.
סטיינר העיד על עצמו כעל מי שבמקרה לא הגיע לסוף דרכו וחייו באושוויץ. אף על פי שלא היה יהודי שומר מצוות, הוא היה ציוני והתווכח עם חבריו האינטלקטואלים על זכותם של היהודים לחיות על פי דתם, אמונתם ובבטחה באמריקה ובבריטניה ועל הצורך בהקמת מדינת ישראל.
***
בספרו של סטיינר, אדולף היטלר בן 90 ומתחבא במעבה הג'ונגל באמזונס. הוא מתגלה ונתפס בידי חבורת יהודים וישראלים, חלקם אנשי מוסד עם שמות עבריים, הסרים למרותו של מישהו המדבר אליהם במכשיר קשר ומעולם לא נראה, שהוא כנראה בן דמותו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל. א. ה. חולה ותשוש, והחוליה נאלצת לשאת אותו בערסל מאולתר בתנאים טופוגרפיים קשים אל עבר הציוויליזציה בקצה היער, שבה ממתינים נציגי התקשורת ופקידים של הממשלות השונות המעורבות בלכידת הצורר הנאצי. זהו מסע מפרך ומעיק. הלוכדים חולים ותשושים. הפיתוי להרוג את היטלר גדול, אך המשפט הממתין לו מפתה יותר.
כפי שראינו בכל הסרטים שנעשו על אייכמן, ההוראה החשובה אחרי תפיסתו היא לחסום את פיו ולא להניח לו לדבר. "אם יורשה לו לדבר, הוא יוליך אתכם שולל ויימלט. או יסדר לעצמו מוות קל". זה ספר דחוס, מעיק ומאתגר, כי מי לא היה מתנדב לרוצץ את ראשו של היטלר, אך סטיינר מעוניין באתגר הלוגי. לפני שהיטלר פותח את פיו ומשתלט על השיח, נחשף הקורא להגיגיהם של ציידי הנאצי. "במהלך 5,000 שנה דיברנו יותר מדי", שח צייד לחברו. עורך הדין בחבורה מהורהר יותר: "זאת אינה שירה שהפיקה את הסיפורים החיוניים ביותר ואת הדימויים המורכבים", הוא אומר, "אושוויץ הייתה כמו לשבור כוס באמצע ארוחת ערב". אינטלקטואל גרמני חובב מוזיקה מבחין: "העבדות שלנו והשפלתנו מקורן בדיבור. כל דבר הופך לפועל ולרודנות של הזמן".
היכן סטיינר בספר הקשה לעיכול הזה? את עמדתו עיצב בין השאר בהתבוננות בצילום מ־1921 שבו נראה גבר צעיר עם כובע מושט לפניו בפינת רחוב במינכן. "כולם חושבים שהוא קבצן", אמר סטיינר, "ואף אחד לא מקשיב. אבל זה היה הרב"ט המשוחרר והמובטל היטלר. חמש שנים לאחר מכן, מיליון גרמנים הקשיבו לו. שבע שנים אחרי כן, עשרה מיליון. ב־1933 הוא היה מנהיגה של גרמניה. ב־1940 הוא היא אדונה של אירופה. אם לא היה עושה את טעותו הקריטית ולא היה רודף את היהודים עד אשר היו נותנים בידיו נשק אטומי... אני משאיר את המשפט ללא סוף. אילו לא רדף אותם, הם היו משרתים אותו".
בסוף הספר, אחרי שהתיש את שוביו החולים והירודים, נושא א. ה. את הנאום החותך בנפשם של הקוראים כמו בסכין חדה: "את לקחיי למדתי מכם. את כולם. לייחד גזע לעצמו. להגן עליו מטומאה. לנופף לפניו בארץ המובטחת. לטהר את הארץ הזאת מיושביה או לעשותם לעבדים. אמונותיכם. יוהרתכם. הזרקורים בנירנברג. העסקן הממולח ההוא שפר. מתנשאים אל עומק הלילה. זוכרים אותו? עמוד האש שיוליך אתכם לכנען. וחרדת אלוהים תאחז באמורים וביבוסים ובכנענים, אותם תת־אדם שאינם באים בבריתו של אלוהים.
"חייב להיות פתרון סופי. כי מהו יהודי אם לא סרטן מתסיס משכבר? רבותיי, אבקש שתקדישו לי את תשומת לבכם. אני דורש זאת מכם. כלום ידע העולם המצאה אכזרית יותר, תכסיס פתלתל יותר שנועד לייסר את הקיום האנושי מאשר אלוהים כל יכול, אלוהים רואה כל ועם זאת אינו נראה, אינו מוחש, אינו נתפס? רבותיי, מפציר אני בכם: אנא, שקלו בדברים, שקלו ברוב קפידה. העולם האלילי היה גדוש באלוהויות קטנות, מרושעות אך מנחמות, מכונפות או מכריסות, שוכנות בעלה ובענף, בסלע ובנהר, מתלוות לאדם, מצבטות בעכוזו או לוטפות אותו, אך תמיד ממידתו ובהישגו. מתענגות על עוגות דבש ובשר צלוי, אלוהים בצלמנו, כדמותנו, ועל פי צרכינו. אפילו האלים הגדולים, שוכני האולימפוס, ירדו מפעם לפעם בלבוש בשר ודם לעשות מלחמה וניאופים. נעלים וכבירים מאיתנו, אומנם כן, אך מוחשים ושולחים ידם בהנאות החיים.
את הציטוטים תרגם מאנגלית: עמשי לוין
התרעות פיקוד העורף