יותר מכל הצירופים בעולם, “עדיף לשתוק”, או כמו ששמעתי פעם מישהי צועקת: “תסתמי, יותר מתאים לך”, מבהילים אותי. הם מבהילים אותי כי חרף הרעש הגדול שאנחנו חיים בתוכו, איכשהו אולפנו לחשוב ששתיקה היא הדבר הנכון. “לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה”, “סייג לחוכמה שתיקה” במסכת אבות, “יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים” בתלמוד, ויש עוד כמובן. ופה, לדעתי, טמונה הפצצה הגדולה: בדיסוננס שיוצר הפער בין סגידה לשתיקה לקרקוש המילים הבלתי נגמר. האם ייתכן שדווקא במקומות הנכונים והחשובים, שמבקשים מאיתנו להשמיע קול, אנחנו בוחרים לשתוק?
אני שומעת שוב ושוב ש”חיים ומוות ביד הלשון”. המחשבה האוטומטית מובילה לכך שעדיף לשתוק, כי אם הלשון תנוע יתר על המידה, יש סיכוי סביר שהיא תפיק מילים הרסניות, אולי אפילו הורגות. אבל אולי זה ההפך? אולי “חיים ומוות ביד הלשון” מכוון לכך שגם השתיקות הורגות? שבהיעדר המילים הנכונות, יבוא אסון גדול?
ובכן, זה לא יעבור אם לא נדבר. אפשר להמשיך לטאטא את הדברים, אבל הלכלוך לא יתנקה מעצמו. הוא רק יצטבר. העברית עומדת על קסמה של המילה “דבר” באופן מושלם: הדבר הוא לא רק הדיבור. הוא גם הממשות של הדיבור. ואם לא תדברו, איך ידעו ואיך יקרה משהו שישנה את המהלך?
שנים, שנים שהתהלכתי מתוסכלת מפתיחות היתר של המשפחה שלי. פורקים הכל בפומבי, ועל השולחן. לא שומרים שום דבר בלב. “אי אפשר למנן? אפילו קצת?”, הייתי מתהלכת כה וכה בסלון אחרי עוד מופע אימים של כנות יתר. היום אני יודעת: בין השתיקות החריפות למקהלה של דלפי, אני בוחרת במקהלה. היום ברור לי ששתיקה לא תמיד שווה זהב. שתיקה יכולה להרוג.
ומה עם ידידי הצעיר? הכנו יחד נאום חוצב להבות שהוא יישא בקולי קולות בפעם הבאה שהבריון השקט יציק לו. ליד כולם, כלומר כל אלה ששותקים נוכח ההצקות הבלתי פוסקות. אחר כך יספר סופסוף למחנך שלו ולמאמן בחוג. הוא גם הודיע להוריו שהוא מפסיק לשתוק. נראה את הבריון עכשיו, כשהשקט מופר
התרעות פיקוד העורף