מי מרוויח יותר?

מדוח הממונה על השכר התברר שהשכר הממוצע של עובד בשירות הממשלה גבוה יותר מהשכר הממוצע של עובד במגזר הפרטי.

מי ששכרו משולם על ידי משלם המסים מרוויח יותר מזה שמשלם את המסים, הכל עקום. מה שעקום, בהתחלה רק מרגיז את העין. אחר כך ייפול. 

כדי לתקן את המצב הזה צריך שעובדי הממשלה יבינו - מתוך משכורתם הנאה והבטוחה, יום יום ושעה שעה, מהרגע שבו הם התחילו את עבודתם ועד הרגע שבו הם מסיימים אותה, כולל ההשתלמויות באילת והחופשות - שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לגרום למצב שבו כל מי שמשלם את המסים אשר מממנים את שכרם - ירוויח יותר מהם.

כל זמן שזה לא ככה, כל זמן שהם דואגים קודם להעלאת משכורתם ואחר כך לדברים שוליים אחרים, הם נכשלו בתפקידם. ככה נראה הכישלון, אני חוזר: מדוח הממונה על השכר התברר שהשכר הממוצע של עובד בשירות הציבורי גבוה יותר מהשכר הממוצע של עובד במגזר הפרטי.
 

המתגייסת 

אחרי כל ההמולה התקשורתית על גיוסה של המלש"בית נועה קירל, אני נזכר שברגע שעלתה באינסטגרם התמונה של הכוכבת במדים בבקו"ם, התגובה הראשונה שלי הייתה מיידית: נועה קירל לא צולמה מעולם בבגדים יפים יותר. 

כתבתי זאת כתגובה. 

בכל תמונות האינסטגרם שלה ובשאר הרשתות החברתיות ובכל האלבומים והמגזינים לא ראיתי ולא הייתה תמונה שבה היא מצולמת בבגדים שעושים אותה יפה יותר. אלה הבגדים המחמיאים ביותר שנועה קירל צולמה בהם מעודה. 

בקריאה חוזרת של השורה למעלה נראה לי פתאום שאפשר לפרש את המילים שכתבתי כאילו יש במשפט הזה רמז לכך שהערכים הגלומים במדים ובגיוס עושים אותה יפה יותר מבפנים ולכן היא יפה יותר מבחוץ. לא. היא פשוט נראית טוב יותר במדים מאשר בכל בגד אחר שהיא לבשה עד כה. היא לא החיילת היחידה שמדים מוסיפים לה יופי. 

צילום: צוות מתגייסים מיטבצילום: צוות מתגייסים מיטב

מול ריצ'רד ג'ול

לבד באולם, בסרט החדש של הבמאי קלינט איסטווד. זוג בודד היינו, סביבנו כיסאות ריקים וגלמודים. 

האמת, חששנו ללכת לקולנוע שמא נידבק מן הקהל. מישהו חוזר מסין או מתאילנד, הולך לסרט, גם הווירוס רוצה, וזהו. 
התברר שלא היה שם מי שידביק אותנו. נכנסנו לאולם ריק, אפילו גרגר פופקורן אחד לא היה בו. ישבנו. זוג בודד באולם 3 ב"יס פלנט" איילון, בשעה 19:15 בשבוע שעבר. כאשר שאלו בפרסומות: יש לקוחות לאומי באולם? צעקתי בביטחון: לא. 

חלפו הפרסומות ועוד זוג הגיע. כשהם קרבו, שאלנו בנימוס: "אנחנו יושבים במקרה במקום שלכם?". הם צחקו, שותפים לייחודיות המצב. אחר כך הגיע עוד זוג. בשיא התפוסה היינו שבעה באולם. אני חושד ששלחו סדרן לשבת, רק כדי שלא נריץ בראש סרטים שהלכנו לסרט שלא מעניין אף אחד. 

האם זה אפקט הקורונה? אני מבין את החשש מאולמות ומספינות שיט תענוגות, אבל מצד שני - מי שלא צפה ב"ריצ'ארד ג'ול" הפסיד (אגב, גם הסרט "פרזיטים" שזכה השבוע באוסקר הוא סרט אדיר, שהחזיר בי את האמון בכוחו של סיפור מקורי, ובחשיבות של תסריטאי בעולם שבו הכל נדמה כשייך לכוכבים ולנוסחאות). 

"ריצ'ארד ג'ול" הוא סרט שנשאר איתך זמן ארוך אחרי היציאה מן האולם. שחקן גאוני, לא מוכר, שרוב הסרט מוטל עליו, על הבעות פניו, על התנהגותו. מומלץ לאוסקר השחקן הטוב ביותר והסרט הטוב ביותר לשנה הבאה. קלינט איסטווד, הבמאי, עשה לאחרונה כמה סרטים חשובים ואמיצים, למשל "צלף אמריקני". הוא יהיה בן 90 בעוד ארבעה חודשים (משונה לכתוב בן 89 וחצי). הלוואי וכולנו נגיע. הלוואי ואפגוש בני 30 עם יכולות יצירה, הפתעה ועבודה כאלו. 

הסרט "ריצ'ארד ג'ול" הוא על פי סיפור אמיתי. יש בו ביקורת נוקבת, גם על התקשורת, וגם על מערכות החוק. כל כך אקטואלי, עד שאפילו שוחד מיני מתגנב לעלילה. גיבור הסרט, מעריץ שלטון החוק בעצמו, לא מסוגל להבין שנציגי החוק אינם מחפשים את הצדק, אלא מנסים להפיל אותו בפח.  

הוא נחקר באגרסיביות בלי שמץ עובדות, וגם העיתונות הופכת אותו לפושע. באחת הסצינות שוטרים נכנסים אל בית אמו. בעיניהם מתלקחות משואות החוק כאשר הם עורכים חיפוש במגירת התחתונים שלה. למרות זאת הוא ממשיך להאמין בסמכויות.  

"חינכו אותי לכבד את החוק", הוא אומר לעורך הדין שלו בחדר החקירות, כאשר שניהם נשארים רגע לבד. עורך הדין שלו עונה לו: "החוק זה מה שמחוץ לדלת, והם רוצים לאכול אותך חי". 

לכו לצפות. ולו רק כדי שהזוג הבא שירצה לראות את הסרט המעולה הזה לא ירגיש לבד. 

משככי כאבים 

בארצות הברית יש מגיפה של התמכרות למשככי כאבים. אצלנו, משככי הכאבים המסוכנים והממכרים ניתנים לנו על ידי הרבה מפלגות, עיתונים, אוניברסיטאות, כך שכולנו נרחף בענני אשליות מתוקות, ולא נחווה את כאב המציאות. 

ההתנתקות מרצועת עזה וגם היציאה מדרום לבנון היו סוג של משכך כאבים כזה שנטלנו כדי להעלים את כאבי המאבק נגדנו. מאבק הנובע מן השנאה הכרונית אלינו. נגדה אין עדיין תרופות. אז נותנים לנו משככי כאבים ואומרים: קחו, זה משהו שירגיע אתכם בינתיים. 

התמכרנו. יום אחד נהיה חייבים להיגמל. זה יהיה כל כך קשה.  

פינת השלולית

נסיך פגש צפרדעונת חיננית. הוא נכבש מיד, קרב אליה ובקול המשכנע ביותר שלו לחש: "האם אני רשאי לנשק אותך? אעשה הכל בשבילך". ואז הוא הוסיף משהו מאוד מהר, ובלתי מובן.

"מה אמרת שם בסוף?", היא שאלה. 
"לא, לא חשוב", הוא ענה, "בואי הנה, אנשקך, את נפלאה, אעשה הכל בשבילך. בתאמלתנון".
"היי, שוב הוספת משהו מהר בסוף", היא אמרה, "מה זה היה?".
"כלום".

"יכול להיות שאמרת: בהתאם לתקנון?" 
"בהתאם לתקנון? אוי, בחיי, כן, יכול להיות. אין לי ברירה, היועצים המשפטיים של הארמון דרשו שלא אבטיח הבטחות, כולל לצפרדעות, יפות ככל שיהיו, בלי להוסיף: בהתאם לתקנון". 
הצפרדעונת קיפצה ונעלמה בשלולית לנצח. אמא שלה תמיד אמרה לה להיזהר ממי שמבטיח אהבת נצח, או כל הבטחה אחרת, ומוסיף מהר בסוף: בהתאם לתקנון.