הגדיל לעשות השבוע "הארץ", שטען במאמר ראשי שאין טעם בהחלפת השלטון, משום שבני גנץ לא מתיישר עם תפיסתה הרדיקלית של מערכת העיתון. יום לפני כן פורסמה ביקורת יצירתית של פרופ' מרדכי קרמניצר על נשיאת העליון, על כך שטעתה בדרישתה לפסול את היבא יזבק בשל תמיכתה בטרוריסטים. מבחינתו, יש להבדיל בין תומכי טרור "רע" שמטרתו השמדת ישראל לבין טרור שמטרתו להשתחרר מהכיבוש, שהוא דווקא די בסדר בסך הכל.

למרבה המזל, לטרלול העקבי יש מחיר, וכת "הארץ" הלכה והצטמקה עם השנים. עיקר השפעתה הוא על קומץ אדוקים שעדיין מאמינים שכשחמאס מפציץ אזרחים זה טרור, אבל כשהוא פוגע בחיילים שלנו זו מלחמה לגיטימית. רובנו מבינים שלא משנה כמה נתאמץ למצוא הבדלים, זה לא יעזור. כל העניין הוא שהמפגעים עצמם לא מבדילים בין אזרחים לחיילים ומכוונים לשניהם באותה מידה.

לא נעים לראות אנשים ששייכים לשכבת האינטליגנציה שהולכים ומקצינים עם השנים, עד שאינם שמים לב שכבר אין בדבריהם היגיון. הרי מה בין אידיאולוגיית שמאל להצדקת אלימות והכשרת טרוריסטים? לא בכדי אחד הטרנדים ברשת הוא לצחוק על צביעותם כשהם באים בטענות על מוסר, בעודם מכשירים את אנשי שלומם על מעשים דומים בטענה ש"זה לא אותו דבר". ככל שעובר הזמן מתברר שמתאים לומר "זה לא אותו דבר" גם על משהו אחר - על ימין לעומת ביביזם. אחד מבוסס על אידיאולוגיה והשני על הכשרת טיעונים שכבר מזמן חצו את הקו למחוזות לא הגיוניים.

היבא יזבק. צילום: מרק ישראל סלםהיבא יזבק. צילום: מרק ישראל סלם

הרי מאז 2014 אנחנו עם ממשלת ימין־חרדים שנטען שהיא־היא "הימין האמיתי". אבל מה בינה לבין אידיאולוגיית ימין? 
תפיסה של כלכלה חופשית, למשל, כוללת מינימום רגולציה ומקסימום כוחות שוק. האם זה מה שקיבלנו בחמש שנות ממשלת הימין? לא בדיוק. התמיכה המאסיבית במגזר החרדי היא הפוכה לתפיסה הזו, וישראל סובלת מעודף רגולציה ובירוקרטיה. בדירוג מדד "קלות עשיית העסקים" אנחנו עדיין מפגרים אחרי כל המדינות המפותחות. גם אחרי אזרבייג'ן וסין. 

אידיאולוגיית ימין היא נצית, בעוד שדווקא בחמש השנים האחרונות חווינו מדיניות יונית שהבליגה גם כשירו מאות טילים על תושבי ישראל, כי עדיף להימנע ממלחמות. אידיאולוגיית ימין היא פרגמטית, וכוללת נכונות למשא ומתן מדיני עם סיכונים מחושבים. אבל ממשלת הימין נמנעה במשך כל שנות כהונתה מכל משא ומתן מדיני, וגם אחרי פרסום "תוכנית המאה" מדברת רק על סיפוח חד־צדדי, שלא ברור איך אפשר ליישם אותו בלי לערער את היחסים עם ירדן ולהגביר את הלחץ בסיר המשותף שלנו עם הפלסטינים. 

אידיאולוגיית ימין תמיד הייתה ממלכתית, שמרנית וכיבדה את מוסדות השלטון. קשה לראות איך מוסדות השלטון עוברים רפורמות בשיטת ההשתלחויות הנוכחית. האם אפשר, למשל, לסמוך על תומכי נתניהו שיתקנו באופן אחראי את הבעיות במערכת המשפט? הם לא שוטחים שום תוכנית רצינית, רק זועקים נגד מי הם. מטרתם להתריס ולהשתמש בעיוותים כדי להכשיר את נתניהו, לא מעבר לזה. 

אידיאולוגיית ימין היא "כשצריך לירות תירה, אל תדבר". היא דוגלת בעמימות, לא בהתרברבות ובדרישת קרדיט על מעשי גבורה. אידיאולוגיית ימין תמיד הייתה פטריוטית, ולכן האמינה בשימור המורשת על ידי חינוך לאהבת יהודים באשר הם בכל העולם. כן, כולל הדמוקרטים בארה"ב. האם תומכי נתניהו הם כאלה?

זה לא מקרי שליכודניקים לשעבר התנערו מתמיכתם, כי לנאמני אידיאולוגיית ימין קשה עם הביביזם שמהותו ויתור על כל ביקורת, קריאת תיגר או ויכוח אידיאולוגי, למען הכשרת כל מעשה של נתניהו בהתבטלות מוחלטת.
כשחוצים גבולות, ההגדרות הישנות מיטשטשות, ואין פלא שהעסק מבלבל. הרי מי שמייצג בעקביות את עמדות הימין האידיאולוגי הרבה יותר מהליכוד הם צביקה האוזר, יועז הנדל ובוגי יעלון. אפילו לגבי נפתלי בנט ואיילת שקד קיים בלבול. שקד הייתה שרת משפטים אידיאולוגית וממלכתית, אבל במקום לחזק את הבידול הבולט שלה מול אמיר אוחנה, היא ובנט איבדו את הביטחון בדרכם. 

נתניהו חובט בהם בכל הזדמנות, ואף על פי שהטקטיקה לא שירתה אותם בעבר, בנט ושקד לא מגיבים על ההשפלות האלו כאנשי ימין אלא כביביסטים. השבוע נתניהו הפיל את המצב בעוטף עזה על בנט, וסיפר שמינה אותו לשר ביטחון רק כתרגיל פוליטי, כדי שלא "יערוק" לגנץ. במקום לענות שהוא מחויב לאידיאולוגיה וילך רק עם מי שיקדם אותה באמת, בנט נבהל, ומיהר להוכיח שאין לו אחות. 

מצד אחד הוא מנסה להפגין גבריות ביטחוניסטית, מצד שני תמיד עונה לנתניהו בחוסר ביטחון. בינתיים הוא מוכיח בדיוק כפי שהוכיח ליברמן לפניו: לא תהיה מדיניות ימין אמיתית מעבר לדיבורים, כל עוד נתניהו בשלטון.

מאבדים את המיינסטרים 

כפי שהשמאל הישן חצה קו כשהתחיל להגן על מעשים אלימים, כך הביביזם הרחיק לכת וחרג לגמרי מהגדרות הימין. מדובר בשני זרמים שוויתרו על אידיאולוגיה עבור מאפייני כת, ויש ביניהם כל כך הרבה קווי דמיון, עד שבמקרה הזה אפשר לומר שזה כן אותו דבר. השמאל הישן הלך והחמיר את כלליו היהירים ודחה מעליו את כל מי שלא עמד בהם. תומכי נתניהו השרופים החמירו גם הם, ומתנערים בכעס מכל מי שאינו מתיישר עם ההערצה כלפי המנהיג. לפני שבועיים הם התמוגגו מהסולידריות ומהחזרתה של נעמה יששכר, והשבוע כבר רצו לבעוט אותה חזרה לרוסיה, כי פרסמה פוסט בלי להכיר לו תודה.

נעמה יששכר, בנימין נתניהו. צילום: קובי גדעון, לענעמה יששכר, בנימין נתניהו. צילום: קובי גדעון, לע

ומה ההבדל האמיתי בין מחוללי תעמולה דוגמת גדעון לוי למחוללי תעמולה דוגמת שמעון ריקלין? שניהם משתמשים בחוכמתם כדי לייצר תיאוריות מופרכות, ושניהם מעדיפים אג'נדה פוליטית על פני כללים עיתונאיים.

בשני הזרמים מכשירים שרצים. אלה מחבקים תולי תמונות של רוצחי המונים בסלון ביתם, ואלה עולים לקברם של רוצחי המונים ונלחמים על הזכות לשבח אותם. השמאל הישן מעצים את רגש הקורבנות הערבי במקום לפעול לצמצומו, ממש כפי שהביביזם מלבה את תחושת הקורבנות של "ישראל השנייה".

גם לשמאל הישן וגם לביביסטים יש שאיפות אנטי־ממסדיות. בשני הזרמים כאילו אימצו את השורות המפורסמות מהאינטרנציונל, "עולם ישן עדי יסוד נחרימה" על קורבנות הממסד שהרימו ראש ומטרתם אינה תיקון, אלא החרבת הקיים.

צדק מי שאמר שאין יותר ימין ושמאל, כי יש ימין ויש ביביזם, יש שמאל ישן ויש מרכז. ההגדרות השתנו. מדובר בארבעה זרמים שונים. זרם אידיאולוגי מקבל מאפיינים של כת כשהוא מקצין ומאמץ כל צעד מכוער למען "הקבוצה", באופן שעם הזמן מרחיק אנשים שחושבים באמת ולא פועלים רק על פי אמוציות. כך לאט־לאט מאבדים את המיינסטרים. את אלה שמזמן לא מסוגלים להזדהות עם השמאל ההזוי של "הארץ", אבל גם לא באמת מסוגלים לבלוע את כללי הביביזם.