שליח האל
המושג "רק לא ביבי" הפך, בפיהם של הביביסטים, לסוג של מנוף, מנוע צמיחה שבו הם משתמשים כדי לנגח את כל אלה שלא ממש זורמים עם ההערצה לבנימין נתניהו. כינוי הגנאי שהם מטיחים בפניו של כל מי שחושב שהגיע הזמן להחליף את ההנהגה בישראל הוא משהו כמו "ביבי ברא את השמיים, את הארץ ואת גן העדן, ולכם כל מה שיש להציע זה 'רק לא ביבי'. תתביישו!".

אז קודם כל, אנחנו לא מתביישים. אנחנו אפילו די מתגאים. אם יתברר שיש איזשהו סוג של בית דין של מעלה שבו איאלץ בבוא היום להציג טיעון אחד לטובתי, אביא את התובנה שאליה הגעתי לפני שנים ארוכות בעניינו של הנאשם נתניהו ומעלליו בארץ הקודש. לא משום שהוא ימין (בחלק מהתחומים אני יותר ימין ממנו) או משום שהוא קפיטליסט (גם אני לא ממש סוציאליסט), ובטח לא משום שהוא חילוני אדוק זולל שרצים (אפילו אני קצת יותר דתי ממנו), אלא בגלל מה שהוא עולל לנו. 

אם נמצה את זה במשפט אחד, הרי שזו העובדה שנתניהו הוא ראש הממשלה הראשון שעולה בחשיבותו (העצמית) על המדינה שאותה הוא מנהיג. הוא מאמין באמת ובתמים שטובתו היא טובת מדינת ישראל, גם אם בין השתיים נופלת סתירה בולטת. הוא הוביל את ישראל לריקבון שלטוני חסר תקדים.

תומכי ליכוד (צילום: אבשלום ששוני)תומכי ליכוד (צילום: אבשלום ששוני)

הוא שתל, השקה, זיבל וגידל את הקרע האיום שמשסע אותנו מבפנים, ומאז הפסיק לנצח בבחירות הוא מלבה את הרוחות הרעות המרעילות אותנו כאחוז אמוק. הוא ידע לדרוש מאהוד אולמרט לפנות את כס ראש הממשלה כדי לטפל בענייניו הפליליים וטען שאין לו לגיטימציה לקבל החלטות מדיניות חשובות ללא מנדט. עכשיו הוא עושה בדיוק את אותם הדברים הללו, רק בעוצמת טורבו. הוא לא נהנה מאמון הציבור או הכנסת מחודש אפריל שעבר, אבל הוא ממנה שרים, מקים ועדות חקירה נגד גופי חקירה, מפרק את מערכות אכיפת החוק, סוחר בקודש הקודשים, משתמש בתיק הביטחון כאתנן פוליטי ומוכר את נכסי המדינה החשובים ביותר. 

כל זה למען מטרה נעלה אחת: לשרוד. לזכותו ייאמר שהוא בהחלט מאמין שהישרדותו היא הישרדותנו, בזמן שהאמת הפוכה. זה מה שהופך אותו לאדם מסוכן כל כך.

אז כן, "רק לא ביבי" היא אג'נדה הגיונית ומנומקת. לא פחות (ולדעתי הרבה־הרבה יותר) מאחותה, אג'נדת ה"רק ביבי". אין בה סממני משיחיות, כמו שיש באנשי ה"רק ביבי". חסידיה לא מאמינים ש"אלוהים נגע בבני", כפי שטוענים רבים מחסידי נתניהו. תקשיבו להם, הם כבר אומרים את זה בגלוי. 

שדרני רדיו וטלוויזיה מכנים אותו "שליח האל". בהשוואה לפולחן האישיות הגרוטסקי שמתחולל סביבו נראים רודנים כמו קסטרו וצ'אושסקו כגרסאות צנועות של נלסון מנדלה ומהטמה גנדי. כל זה מתרחש כשהאיש עצמו הולך ומאבד את זה בשידור חי, מדי ערב, מול מצלמות הטלוויזיה. הוא ממנה שרי ביטחון בהבל פה פוליטי באוש, מערבב ספין בספין, מוכר את הביטחון הלאומי למען חופן מנדטים או לייקים ונראה כמי שאיבד באופן סופי את שארית העכבות והבלמים. האיש מסוגל לכל דבר, וזה מפחיד.


"לא ביבי, לא חוקרים"
לפני הכל, עובדה אחת שמתנוססת כדגל שחור בוהק מעל הכל: בנימין בן בנציון וצילה נתניהו נאשם בשלושה אישומים חמורים על ידי מדינת ישראל. שוחד, מרמה והפרת אמונים. לפני שנים מעטות לא העלינו על דעתנו שמצב כזה אפשרי ושהמערכת הפוליטית, הציבורית, המשפטית והאזרחית תסכים לבלוע מצב שבו אדם כזה מתמודד שוב ושוב בבחירות ומבקש מנשיא המדינה להטיל עליו הרכבת ממשלה בישראל. אין לזה שום קשר ללשון החוק, המתייחסת למקרה שבו ראש ממשלה מואשם במהלך כהונתו ורשאי להשלימה בשם היציבות. כאן הכהונה הסתיימה. היציבות לא קיימת מהסיבה הפשוטה שהנאשם מסרב לשחרר את המדינה. 

את כתבי האישום נגד נתניהו הגיש היועץ המשפטי לממשלה, אלוף במילואים ד"ר אביחי מנדלבליט. מדובר באדם המקורב מאוד לנתניהו, איש ישר, משפטן בעל שם עולמי, בעל תשובה ואיש ימין מוצהר ממשפחה בית"רית מפוארת, ששימש כמזכיר הממשלה של אותו נאשם קרוב לארבע שנים והיה אחד מאנשי האמון הקרובים אליו ביותר. הוא עשה את זה לאחר התלבטות ארוכה ומייסרת, שבמסגרתה העלים עין, סגר או טרפד לא מעט התחלות חקירה ומידעים שהגיעו בעניין נתניהו. אחר כך הוא החליט על הליך "בדיקה" מיותר, שנמשך חודשים ארוכים. תוך כדי כל זה, הוא הקפיד להודיע באילו תיקים נתניהו לא חשוד ואילו תיקים נסגרו. 

אחר כך הוא גרר רגליים בחקירה, הצר את צעדי החוקרים, הקשה עליהם ועקב אחר ההתקדמות בשבע עיניים. לקח לו זמן, אבל הוא הבין את התמונה שהלכה ונפרסה לנגד עיניו. מרגע שהבין, פעל כמו שתובע כללי צריך לפעול.


עד שהיועמ"ש קיבל את ההחלטות שלו, נוהלו חקירות נתניהו על ידי צוותים של עשרות רבות של חוקרים. לו אפשר היה לעשות ביניהם בחירות חשאיות, הליכוד היה מנצח בגדול. הממונים עליהם, ראש יאח"ה בזמנו כורש ברנור וראש אגף החקירות מני יצחקי, אינם אנשים פוליטיים ונדמה לי שהם די ליכודניקים (או ימינה מזה). הצוותים הללו עבדו במשך יותר משנתיים. תמונת המצב שנגלתה לעיניהם הייתה מפחידה. אני לא מדבר על החומרים שהציבור מכיר מכתבי האישום, אלא על החומרים העצומים שהציבור לא מכיר, אלה שלא נחקרו מחוסר זמן או משיקולי התיישנות או סתם מפחד להיכנס לחורים שחורים. 

בראש המערך כולו עמד אדם בשם רוני אלשיך. עוד איש אמון של הנאשם, ששכנע אותו לקבל על עצמו את תפקיד המפכ"ל והבטיח לו שאם יתנהג יפה, יהיה אחר כך ראש השב"כ. כך, באמצעות יועמ"ש מטעם ומפכ"ל מקורב קיווה נתניהו לשחזר את הצלחת קודמיהם ולישון בשקט עוד שתיים־שלוש קדנציות. הבעיה הייתה שמדובר באנשים ישרים. אלשיך הוא איש ימין מוצהר. מתנחל לשעבר. אבל הוא גם ישראלי ממלכתי ומשרת ציבור נאמן. מי שמכיר אותו יודע שלא הייתה לו אופציה להעלים עין. הוא לא יכול היה למנוע, לעצור או למסמס את החקירה. הממלכתיות זורמת בעורקיו. כך גם כל האחרים. 

החקירה כולה לוותה על ידי פרקליטה מלווה מקצוענית, חסרת פניות, נחושה וישרה. הם הופכים עכשיו את ליאת בן־ארי לאויבת הציבור מספר 1, משת"פית של דאע"ש וראש סניף קלקיליה במחסום ווטש (יחד עם רויטל גנץ, כמובן). הם שכחו שהיא המנוע מאחורי שיגורו של ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, אל מאחורי סורג ובריח. אותו כנ"ל בדיוק בפרקליטות. צוות של למעלה מ־20 פרקליטים דגר על תיקי נתניהו חודשים ארוכים. גם שם, מדובר באנשי מקצוע ותיקים, מנוסים, שניהלו חקירות מורכבות וסבוכות נגד אישי ציבור ואף שיגרו אותם לבתי הסוהר. אולמרט כבר אמרנו. בואו נוסיף את אברהם הירשזון, משה קצב, חקירות אריאל שרון (שנפסקו לאחר שקרס) ושורה ארוכה נוספת של פוליטיקאים שסרחו. כל זה לא מפריע לנתניהו להפיץ את השקר של "לא ביבי לא חוקרים".


פגעי הביביזם
בנימין נתניהו יודע את האמת. חלק ניכר מחסידיו יודעים את האמת. הם יודעים שאין שום סיכוי שבעולם שאיפשהו מתישהו התקיים כנס סודי של הקרן החדשה, בשיתוף התנזים ובמימון ג'ורג' סורוס, שבו הושבעו מנדלבליט ואלשיך למשימה הסודית של הפלת שלטון נתניהו כדי שאפשר יהיה להחליפו ביחיא סנוואר. אין חיה כזאת. הם יודעים שאם לראשי מערכת האכיפה היו קוראים מני מזוז ומשה לדור, נתניהו היה ניצב עכשיו מול שלושה אישומי שוחד לפחות והחקירה בפרשת הצוללות לא הייתה נסגרת, אלא מתחילה. כולל חקירת עשרות המיליונים שעשה נתניהו עם בן דודו נתן מיליקובסקי בתאגיד פלדה הנמצא בקשר מסחרי עם תיסנקרופ. 

מה עוד הם יודעים? שכל ראש ממשלה אחר היה מתפטר בבושת פנים לאחר התפוצצות פרשת הצוללות, בלי קשר לאישום פלילי. הם יודעים שעצם העובדה ששחיתות בעצימות הזו מתנהלת תחת אפו של נתניהו, בידי קרובי מקורביו, בקודש הקודשים של הביטחון הלאומי הישראלי, הייתה מספיקה כדי לשגר הביתה כל אחד אחר, זולת המשיח. הם יודעים בדיוק מה נתניהו היה עושה לראש ממשלה שהיה נתפס בקלון כזה על חם. אף על פי שהם יודעים את כל זה, הם ממשיכים במשימה שקיבלו מאדונם: המשך הריסת מערכת שלטון החוק בישראל. כל מה שראינו עד עכשיו היה הפרומו.

חמישה ימים בחו"ל אמורים לאפשר לי להתנתק לרגע מהבלי היומיום לטובת ניתוח מקרו של תזת ה"רק לא ביבי". הבעיה היא שהבלי היומיום דולקים בעקבותיך באשר תלך. רק השבוע הזה ניפק מספיק דוגמאות מבעיתות לפגעי הביביזם. אם הייתי צריך לבחור את האופיינית ביותר, הרי היא סרטון הוידיאו הערוך שהועלה (מעניין בידי מי) מהופעה של בני גנץ בכפר סבא לפני יומיים. הוא נשאל שם על ידי נער בן 16 מהו הכישלון הצבאי הגדול שלו, ומהו ההישג הצבאי הגדול שלו. גנץ חייך, גבי אשכנזי לידו חייך, ואחר כך ענה תשובה ארוכה, לטעמי מקסימה (בגדול, הרגעים שבהם נותר צור גולדין בתוך הלחימה בעזה כשגנץ כבר יודע שאחיו התאום הדר גולדין נהרג וגופתו נחטפה, נצרבו בנפשו). 

בני גנץ (צילום: אלעד מלכה)בני גנץ (צילום: אלעד מלכה)

מה עשו עורכי הסרטון? הראו את גנץ מגרד בראשו ופונה "לשואל הבא, בבקשה". הם לא הזכירו שזה היה הנוהל לאורך כל הערב: שתי שאלות ואחר כך שתי תשובות. גנץ שמע את שאלת בן ה־16 ושאלה נוספת, וענה על שתיהן יחד. אבל את זה צופי הסרטון לא ראו. זוהי תרבות השקר שמתפשטת כאן בעידן נתניהו. זהו אובדן הבושה. את התשובה הם לא הראו. מישהו לימד אותם איך מטנפים רמטכ"ל בישראל, ועוד כשהוא מדבר על רגע מקודש כזה. מישהו שהאריך את הקדנציה של אותו רמטכ"ל תוך שהוא מפאר ומקלס אותו בנדיבות על מנהיגותו, מקצוענותו ואומץ לבו. רק על זה נתניהו צריך ללכת הביתה. על הזניית השיח הציבורי, מכירת החיסול של צלם האנוש והורדת כולנו לשפל המדרגה. ואני, כידוע, לא נמנה עם מעריציו השרופים של בני גנץ.


לשמוע ולא להאמין
אבל לא רק השיח הציבורי זוהם. נתניהו מוכר את הביטחון הלאומי הישראלי כרוכל סדקית בבזאר טורקי ואפילו מתפאר בזה. דברים שעשה בחדרי חדרים (פרשת הצוללות, למשל) נעשים עכשיו בריש גלי. הסרטון שבו הוא מתפאר מול קהל בתרגיל המבריק שעשה כשמינה את נפתלי בנט חסר הניסיון והילדותי לשר הביטחון, רק כי קיבל מידע שבנט שוקל לערוק, הוא אחד המסמכים המטלטלים שנראו כאן לאחרונה (ולא חסרים לנו טלטולים, כידוע). האיש מסביר, בקולו, שתפקיד שר הביטחון של מדינת ישראל, שאין רגיש וחשוב ממנו, משמש לו להישרדות פוליטית.

מה ראשי זרועות הביטחון חושבים על זה, אתם יכולים רק לדמיין. רמז: הם מתפלצים. בשירות הביטחון הכללי, למשל, סופקים ידיים מול החלטתו של בנט לבטל את מעצרו המנהלי של פעיל ימין קיצוני. השב"כ הצליח בשנים האחרונות לרסן את האלימות היהודית בשטחים, שהגיעה לשיאים מחרידים בפיגועים בדומא ושריפת הנער אבו חדיר. בנט בא וכדי לקושש רבע מנדט בועט ברגל גסה במה ששירות הביטחון הכללי הצליח לעשות בעמל רב לאורך שנים.

"הפתעה" שצה"ל מכין בעזה. נתניהו מתרברב על "מאות התקיפות" שעליהן "הוריתי", ובנט מוסיף איומים מפורשים על איראן מלוא החופן. איומים זה בחינם? לא נכון. איומים עולים ביוקר. אפס תועלת במקסימום עלות. 

"אלה נכסים של המדינה, שהם מפריטים", אמר לי השבוע גורם ביטחוני בכיר, "הצבא עושה מאמצים אדירים לשמר את חופש הפעולה שלנו במב"מ מול מטרות איראניות בסוריה, ובאים שני אלה ומאיימים על איראן, מפירים את העמימות, מקימים קול צעקה כשאנחנו מנסים לעבוד בשקט. אפשר להתפוצץ. הם גוררים את איראן בכוח למקום שממנו אנחנו מנסים להרחיק אותה. בקרוב מאוד הם פשוט ייאלצו להגיב. שלא לדבר על רוסיה ופוטין. ואותו הדבר בדיוק בעניין עזה. את ההפתעה המדוברת הכין צה"ל עוד הרבה לפני בנט. זה נכס לאומי. למה לגרום לחמאס לנסות להתכונן למשהו? בשביל מה כל הרהב הזה? מה אמורים להרגיש עכשיו הורים ללוחמים, שזה עתה שמעו שר ממפלגת השלטון מדבר על אי־התאמתו של שר הביטחון לתפקיד?".


השפל ההיסטורי
זה לא הכל. השבוע היה לנו גם החיזיון הלא ייאמן עם האתיופים. ראש ממשלה באמוק, חוטף שני ח"כים אתיופים (אחד מהם עריק טרי, שרק לפני חצי שעה כינה אותו בשמות גנאי), גורר אותם אחריו לדוכן הנואמים, מלאים את זרועותיהם להנפה גרוטסקית באוויר תוך כדי זעקה ניחרת על "מחזירים את האתיופים הביתה לליכוד, ללליכוד!!!", ואף אחד לא בא ואומר לו את האמת: זה מזויף, זה מגוחך, זה מעליב, זה לא רציני. 

באותה נשימה הוא מכנס את הממשלה, עולב בראש רשות ההגירה שמציין את הקשיים בהעלאתם המיידית של עוד 400 עולים אתיופים, מעביר מחטף לא ברור, לא הגיוני, לא מנומק ולא מועיל (אפילו השר סמוטריץ' תקף אותו) פה אחד (אם כי כמה מהשרים העדיפו להישאר מחוץ לאולם הממשלה בעת ההצבעה), וכל זה כדי לקושש, אולי, כמה מהקולות האתיופים שנדדו לכחול לבן בפעם האחרונה. מה היה המועמד נתניהו עושה לראש ממשלה שהיה נוהג כך דקה לפני הבחירות? עדיף שלא נדע. מספיק לצפות בסרטון כדי להבין.

דוגמה אחרונה להיום: אהוד אולמרט פגש בניו יורק את אבו מאזן. נתניהו לא יפספס הרמה כזו להנחתה נחותה: "שפל היסטורי", הוא כינה את המפגש, והפך את אולמרט למי שבוגד בעמו, במדינתו ובמשפחה המלכותית בו־זמנית. אבל רגע, מה הבעיה בעצם? הרי נתניהו הוא שפגש את יאסר ערפאת. הוא שמסר את חברון. הוא שחתם על הסכם וויי שבו ויתר על 13% משטחי יהודה ושומרון. הוא ש"מצא חבר בבית הלבן". הוא שניהל שלושה מו"מים אינטנסיביים עם אבו מאזן. בלונדון, באמצעות הנשיא פרס ובמסלול קרי־אינדיק. במו"מים הללו הוא ויתר ויתורים עמוקים. אז פתאום אסור לפגוש את אבו מאזן? הרי האמריקאים עצמם הודיעו השבוע ש"דיל המאה" הוא רק נקודת פתיחה למו"מ בין ישראל לפלסטינים. 

אהוד אולמרט, אבו מאזן (צילום: רויטרס)אהוד אולמרט, אבו מאזן (צילום: רויטרס)

עם מי, לדעתו של נתניהו, צריך לנהל את המו"מ הזה? עם הניה? סנוואר? ברגותי? הרי נתניהו יודע טוב מכל אחד אחר שלמרות הכל, אבו מאזן ממשיך לשמור בקפדנות על שיתוף הפעולה הביטחוני איתנו. ראש ממשלה אחראי, שטובת המדינה לנגד עיניו, היה מודה לאולמרט בשיחה סגורה על שהוא שומר ציר פתוח מול הרשות הפלסטינית, מסתייע בו להעברת מסרים מרגיעים לאבו מאזן וממנף את הפגישה להרגעת השטח. נתניהו? הוא מעדיף למנוע מבנט את האפשרות להציל כמה מאות קולות ימין קיצוני. "השפל ההיסטורי" הוא שלך, ביבי.


הרוב היהודי
לא שבצד השני המצב טוב בהרבה. בכחול לבן ניטש קרב אימתני בין שני הקצוות: השמאלי, שאותו מייצג ח"כ עפר שלח (ואחרים), מול הימני, שם מככב הצמד־חמד הנדל־האוזר, להלן האודל. השבוע, המנצחים הגדולים הם ההאודלים. השאלה אם זה גם טוב למפלגה, תישאר פתוחה. על הפרק: הערבים, כלומר הרשימה המשותפת.

הנה הסיפור מנקודת הראות השמאלית: המאמץ המלחמתי של כחול לבן ממוקד בהעברת 2 מנדטים מגוש הימין־חרדים לגוש המרכז־שמאל. בפעם הקודמת זה היה 55-52 לטובת הימין (בלי המשותפת). אם שני מנדטים עוברים משם לכאן, זה מתהפך למצב של 54-53 לטובת גנץ. זה מאפשר הקמת ממשלה ב"רוב יהודי" כשהמשותפת נמנעת מהצבעה. זה מאפשר לאביגדור ליברמן להיות שחקן מרכזי ולסיים את עידן נתניהו.

איימן עודה הודיע לקראת סוף השבוע שהמשותפת לא תתמוך "בשום ממשלה שבה יישב ליברמן". זו הייתה פעולת נקמה על שני אירועים: העובדה שגנץ היה האחרון להודיע ש"חילופי השטחים והאוכלוסיות" שאימץ הממשל האמריקאי מתוכנית ליברמן המקורית, לא יהיו. עם פרסום "דיל המאה" התחננו הח"כים הערבים בפני גנץ שיודיע שאין לרעיון הזה היתכנות. גנץ לא חזר אליהם. זאת, אף על פי שעפר שלח מתריע כבר שבועות ארוכים מהאפשרות שהערבים יבינו בסוף שזה לא גשם, אלא רוק, ויעשו מעשה. רק אנשי יש עתיד הואילו להודיע שאין סיכוי שזה יקרה (לפיד, שלח, גרמן, בן־ברק). כשגנץ הודיע את זה, השבוע, היה כבר מאוחר מדי. זה קרה אחרי הודעת עודה, וזה נתפס כהתקפלות בפני הערבים. גנץ היה יכול לצאת גדול אם היה מוריד את הקוף הזה מהכתף ברגע הראשון. עכשיו הוא גם קיבל פעולת תגמול מהערבים וגם יצא קטן.

העניין השני מקומם אף יותר: ועדת הכנסת החליטה לאחרונה להקים עוד שלוש ועדות כנסת. החלטה חסרת משמעות אמיתית, לאור העובדה שביום הבחירות כל הוועדות מתפזרות. אבל שיהיה. זה תורם לתחושה שיש מערכת מתפקדת. ועדה אחת קיבלה הליכוד, אחת קיבלה כחול לבן ואת השלישית קיבל ליברמן. בא אחמד טיבי לאבי ניסנקורן והקים סקנדל. לא יכול להיות שסיעה של 8 ח"כים מקבלת ועדה וסיעה של 13 ח"כים לא. טיבי צודק לגמרי. הם רצו ועדה שתדון באלימות הגוברת במגזר הערבי. זה גם נכון, וגם ראוי. שמע ניסנקורן ואמר לטיבי שהוא צריך להתייעץ. הרים טלפון (כנראה לגנץ) וחזר עם סירוב. טיבי רתח. למחרת באה הודעת עודה. גט כריתות לאופציית "הרוב היהודי".

איך זה נראה מהצד השני? הרבה יותר טוב. סיפור ה"רוב היהודי" הוא פיקציה, אומרים באגף הימני של כחול לבן. המפלגה משלמת מחיר יקר על הקשר עם הערבים, עם או בלי קשר למציאות. קמפיין הליכוד עושה מזה מטעמים המבוססים על שקר, אבל תופסים נפח בקרב חלק מהמצביעים. הגיע הזמן להגיד שאין אופציה כזו. כחול לבן הולכת על ממשלת אחדות. זה מה שהעם צריך, זה מה שהעם רוצה, זה מה שנכון לעשות. 

ביבי עצמו יודע את האמת. הוא יודע שאין לו חסינות והוא יודע שאחרי הבחירות יצטרך לנהל את המשפט. זו הסיבה שהוא שיבח וקילס היום את הרכב השופטים במשפטו. לכן כל הכרכורים סביב המשותפת מיותרים ומייצרים יותר נזק מתועלת. בקיצור, הנדל־האוזר ניצחו השבוע. האם הניצחון הזה יתורגם גם בקלפי? נחיה ונראה.