אז קודם כל, אנחנו לא מתביישים. אנחנו אפילו די מתגאים. אם יתברר שיש איזשהו סוג של בית דין של מעלה שבו איאלץ בבוא היום להציג טיעון אחד לטובתי, אביא את התובנה שאליה הגעתי לפני שנים ארוכות בעניינו של הנאשם נתניהו ומעלליו בארץ הקודש. לא משום שהוא ימין (בחלק מהתחומים אני יותר ימין ממנו) או משום שהוא קפיטליסט (גם אני לא ממש סוציאליסט), ובטח לא משום שהוא חילוני אדוק זולל שרצים (אפילו אני קצת יותר דתי ממנו), אלא בגלל מה שהוא עולל לנו.
הוא שתל, השקה, זיבל וגידל את הקרע האיום שמשסע אותנו מבפנים, ומאז הפסיק לנצח בבחירות הוא מלבה את הרוחות הרעות המרעילות אותנו כאחוז אמוק. הוא ידע לדרוש מאהוד אולמרט לפנות את כס ראש הממשלה כדי לטפל בענייניו הפליליים וטען שאין לו לגיטימציה לקבל החלטות מדיניות חשובות ללא מנדט. עכשיו הוא עושה בדיוק את אותם הדברים הללו, רק בעוצמת טורבו. הוא לא נהנה מאמון הציבור או הכנסת מחודש אפריל שעבר, אבל הוא ממנה שרים, מקים ועדות חקירה נגד גופי חקירה, מפרק את מערכות אכיפת החוק, סוחר בקודש הקודשים, משתמש בתיק הביטחון כאתנן פוליטי ומוכר את נכסי המדינה החשובים ביותר.
כל זה למען מטרה נעלה אחת: לשרוד. לזכותו ייאמר שהוא בהחלט מאמין שהישרדותו היא הישרדותנו, בזמן שהאמת הפוכה. זה מה שהופך אותו לאדם מסוכן כל כך.
אז כן, "רק לא ביבי" היא אג'נדה הגיונית ומנומקת. לא פחות (ולדעתי הרבה־הרבה יותר) מאחותה, אג'נדת ה"רק ביבי". אין בה סממני משיחיות, כמו שיש באנשי ה"רק ביבי". חסידיה לא מאמינים ש"אלוהים נגע בבני", כפי שטוענים רבים מחסידי נתניהו. תקשיבו להם, הם כבר אומרים את זה בגלוי.
שדרני רדיו וטלוויזיה מכנים אותו "שליח האל". בהשוואה לפולחן האישיות הגרוטסקי שמתחולל סביבו נראים רודנים כמו קסטרו וצ'אושסקו כגרסאות צנועות של נלסון מנדלה ומהטמה גנדי. כל זה מתרחש כשהאיש עצמו הולך ומאבד את זה בשידור חי, מדי ערב, מול מצלמות הטלוויזיה. הוא ממנה שרי ביטחון בהבל פה פוליטי באוש, מערבב ספין בספין, מוכר את הביטחון הלאומי למען חופן מנדטים או לייקים ונראה כמי שאיבד באופן סופי את שארית העכבות והבלמים. האיש מסוגל לכל דבר, וזה מפחיד.
את כתבי האישום נגד נתניהו הגיש היועץ המשפטי לממשלה, אלוף במילואים ד"ר אביחי מנדלבליט. מדובר באדם המקורב מאוד לנתניהו, איש ישר, משפטן בעל שם עולמי, בעל תשובה ואיש ימין מוצהר ממשפחה בית"רית מפוארת, ששימש כמזכיר הממשלה של אותו נאשם קרוב לארבע שנים והיה אחד מאנשי האמון הקרובים אליו ביותר. הוא עשה את זה לאחר התלבטות ארוכה ומייסרת, שבמסגרתה העלים עין, סגר או טרפד לא מעט התחלות חקירה ומידעים שהגיעו בעניין נתניהו. אחר כך הוא החליט על הליך "בדיקה" מיותר, שנמשך חודשים ארוכים. תוך כדי כל זה, הוא הקפיד להודיע באילו תיקים נתניהו לא חשוד ואילו תיקים נסגרו.
אחר כך הוא גרר רגליים בחקירה, הצר את צעדי החוקרים, הקשה עליהם ועקב אחר ההתקדמות בשבע עיניים. לקח לו זמן, אבל הוא הבין את התמונה שהלכה ונפרסה לנגד עיניו. מרגע שהבין, פעל כמו שתובע כללי צריך לפעול.
בראש המערך כולו עמד אדם בשם רוני אלשיך. עוד איש אמון של הנאשם, ששכנע אותו לקבל על עצמו את תפקיד המפכ"ל והבטיח לו שאם יתנהג יפה, יהיה אחר כך ראש השב"כ. כך, באמצעות יועמ"ש מטעם ומפכ"ל מקורב קיווה נתניהו לשחזר את הצלחת קודמיהם ולישון בשקט עוד שתיים־שלוש קדנציות. הבעיה הייתה שמדובר באנשים ישרים. אלשיך הוא איש ימין מוצהר. מתנחל לשעבר. אבל הוא גם ישראלי ממלכתי ומשרת ציבור נאמן. מי שמכיר אותו יודע שלא הייתה לו אופציה להעלים עין. הוא לא יכול היה למנוע, לעצור או למסמס את החקירה. הממלכתיות זורמת בעורקיו. כך גם כל האחרים.
מה עוד הם יודעים? שכל ראש ממשלה אחר היה מתפטר בבושת פנים לאחר התפוצצות פרשת הצוללות, בלי קשר לאישום פלילי. הם יודעים שעצם העובדה ששחיתות בעצימות הזו מתנהלת תחת אפו של נתניהו, בידי קרובי מקורביו, בקודש הקודשים של הביטחון הלאומי הישראלי, הייתה מספיקה כדי לשגר הביתה כל אחד אחר, זולת המשיח. הם יודעים בדיוק מה נתניהו היה עושה לראש ממשלה שהיה נתפס בקלון כזה על חם. אף על פי שהם יודעים את כל זה, הם ממשיכים במשימה שקיבלו מאדונם: המשך הריסת מערכת שלטון החוק בישראל. כל מה שראינו עד עכשיו היה הפרומו.
מה עשו עורכי הסרטון? הראו את גנץ מגרד בראשו ופונה "לשואל הבא, בבקשה". הם לא הזכירו שזה היה הנוהל לאורך כל הערב: שתי שאלות ואחר כך שתי תשובות. גנץ שמע את שאלת בן ה־16 ושאלה נוספת, וענה על שתיהן יחד. אבל את זה צופי הסרטון לא ראו. זוהי תרבות השקר שמתפשטת כאן בעידן נתניהו. זהו אובדן הבושה. את התשובה הם לא הראו. מישהו לימד אותם איך מטנפים רמטכ"ל בישראל, ועוד כשהוא מדבר על רגע מקודש כזה. מישהו שהאריך את הקדנציה של אותו רמטכ"ל תוך שהוא מפאר ומקלס אותו בנדיבות על מנהיגותו, מקצוענותו ואומץ לבו. רק על זה נתניהו צריך ללכת הביתה. על הזניית השיח הציבורי, מכירת החיסול של צלם האנוש והורדת כולנו לשפל המדרגה. ואני, כידוע, לא נמנה עם מעריציו השרופים של בני גנץ.
"הפתעה" שצה"ל מכין בעזה. נתניהו מתרברב על "מאות התקיפות" שעליהן "הוריתי", ובנט מוסיף איומים מפורשים על איראן מלוא החופן. איומים זה בחינם? לא נכון. איומים עולים ביוקר. אפס תועלת במקסימום עלות.
"אלה נכסים של המדינה, שהם מפריטים", אמר לי השבוע גורם ביטחוני בכיר, "הצבא עושה מאמצים אדירים לשמר את חופש הפעולה שלנו במב"מ מול מטרות איראניות בסוריה, ובאים שני אלה ומאיימים על איראן, מפירים את העמימות, מקימים קול צעקה כשאנחנו מנסים לעבוד בשקט. אפשר להתפוצץ. הם גוררים את איראן בכוח למקום שממנו אנחנו מנסים להרחיק אותה. בקרוב מאוד הם פשוט ייאלצו להגיב. שלא לדבר על רוסיה ופוטין. ואותו הדבר בדיוק בעניין עזה. את ההפתעה המדוברת הכין צה"ל עוד הרבה לפני בנט. זה נכס לאומי. למה לגרום לחמאס לנסות להתכונן למשהו? בשביל מה כל הרהב הזה? מה אמורים להרגיש עכשיו הורים ללוחמים, שזה עתה שמעו שר ממפלגת השלטון מדבר על אי־התאמתו של שר הביטחון לתפקיד?".
באותה נשימה הוא מכנס את הממשלה, עולב בראש רשות ההגירה שמציין את הקשיים בהעלאתם המיידית של עוד 400 עולים אתיופים, מעביר מחטף לא ברור, לא הגיוני, לא מנומק ולא מועיל (אפילו השר סמוטריץ' תקף אותו) פה אחד (אם כי כמה מהשרים העדיפו להישאר מחוץ לאולם הממשלה בעת ההצבעה), וכל זה כדי לקושש, אולי, כמה מהקולות האתיופים שנדדו לכחול לבן בפעם האחרונה. מה היה המועמד נתניהו עושה לראש ממשלה שהיה נוהג כך דקה לפני הבחירות? עדיף שלא נדע. מספיק לצפות בסרטון כדי להבין.
עם מי, לדעתו של נתניהו, צריך לנהל את המו"מ הזה? עם הניה? סנוואר? ברגותי? הרי נתניהו יודע טוב מכל אחד אחר שלמרות הכל, אבו מאזן ממשיך לשמור בקפדנות על שיתוף הפעולה הביטחוני איתנו. ראש ממשלה אחראי, שטובת המדינה לנגד עיניו, היה מודה לאולמרט בשיחה סגורה על שהוא שומר ציר פתוח מול הרשות הפלסטינית, מסתייע בו להעברת מסרים מרגיעים לאבו מאזן וממנף את הפגישה להרגעת השטח. נתניהו? הוא מעדיף למנוע מבנט את האפשרות להציל כמה מאות קולות ימין קיצוני. "השפל ההיסטורי" הוא שלך, ביבי.
הנה הסיפור מנקודת הראות השמאלית: המאמץ המלחמתי של כחול לבן ממוקד בהעברת 2 מנדטים מגוש הימין־חרדים לגוש המרכז־שמאל. בפעם הקודמת זה היה 55-52 לטובת הימין (בלי המשותפת). אם שני מנדטים עוברים משם לכאן, זה מתהפך למצב של 54-53 לטובת גנץ. זה מאפשר הקמת ממשלה ב"רוב יהודי" כשהמשותפת נמנעת מהצבעה. זה מאפשר לאביגדור ליברמן להיות שחקן מרכזי ולסיים את עידן נתניהו.
איימן עודה הודיע לקראת סוף השבוע שהמשותפת לא תתמוך "בשום ממשלה שבה יישב ליברמן". זו הייתה פעולת נקמה על שני אירועים: העובדה שגנץ היה האחרון להודיע ש"חילופי השטחים והאוכלוסיות" שאימץ הממשל האמריקאי מתוכנית ליברמן המקורית, לא יהיו. עם פרסום "דיל המאה" התחננו הח"כים הערבים בפני גנץ שיודיע שאין לרעיון הזה היתכנות. גנץ לא חזר אליהם. זאת, אף על פי שעפר שלח מתריע כבר שבועות ארוכים מהאפשרות שהערבים יבינו בסוף שזה לא גשם, אלא רוק, ויעשו מעשה. רק אנשי יש עתיד הואילו להודיע שאין סיכוי שזה יקרה (לפיד, שלח, גרמן, בן־ברק). כשגנץ הודיע את זה, השבוע, היה כבר מאוחר מדי. זה קרה אחרי הודעת עודה, וזה נתפס כהתקפלות בפני הערבים. גנץ היה יכול לצאת גדול אם היה מוריד את הקוף הזה מהכתף ברגע הראשון. עכשיו הוא גם קיבל פעולת תגמול מהערבים וגם יצא קטן.
העניין השני מקומם אף יותר: ועדת הכנסת החליטה לאחרונה להקים עוד שלוש ועדות כנסת. החלטה חסרת משמעות אמיתית, לאור העובדה שביום הבחירות כל הוועדות מתפזרות. אבל שיהיה. זה תורם לתחושה שיש מערכת מתפקדת. ועדה אחת קיבלה הליכוד, אחת קיבלה כחול לבן ואת השלישית קיבל ליברמן. בא אחמד טיבי לאבי ניסנקורן והקים סקנדל. לא יכול להיות שסיעה של 8 ח"כים מקבלת ועדה וסיעה של 13 ח"כים לא. טיבי צודק לגמרי. הם רצו ועדה שתדון באלימות הגוברת במגזר הערבי. זה גם נכון, וגם ראוי. שמע ניסנקורן ואמר לטיבי שהוא צריך להתייעץ. הרים טלפון (כנראה לגנץ) וחזר עם סירוב. טיבי רתח. למחרת באה הודעת עודה. גט כריתות לאופציית "הרוב היהודי".
התרעות פיקוד העורף