ההזמנה של בנימין נתניהו לעימות היא עוד ספין, הצהיר בני גנץ. ובכל זאת, הספין עבד. ביום שלישי, כשנודע שמשפטו יחל ב־17 במרץ, ביצע נתניהו סיבוב פרסה. אחרי סירוב עיקש לעימותים כבר 20 שנה, הוא הזמין את גנץ להתעמת ראש בראש. פתאום זה היה: יאללה, בני, ממה אתה מפחד? וראו זה פלא - ברביעי אף אחד לא דיבר על המשפט. כולם דיברו על העימות שלא יהיה.

קמפיין הליכוד מנסה ללא הרף להסיט את הדיון, ובהצלחה לא מבוטלת. כך היה עם הסיפוח ההיסטורי שהתפוגג, עם החזרת נעמה יששכר, עם "ההפתעה" שישראל מתכננת לחמאס ועם המינוי של ניר ברקת לשר אוצר. הכל למען מטרה אחת: לא לדבר על שלושה כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים, ועל כך שבעוד ארבעה שבועות מתחיל המשפט.

את סירובו של גנץ לעימות גם כן אפשר לפרש כסיבוב פרסה. מה בעצם קרה? רק לפני שלושה חודשים הוא הזמין את נתניהו לעימות, למה עכשיו הוא מוותר? התקשורת מאיצה בו לקבל את ההצעה, בטענה שבמסגרת עימות סוף־סוף ידברו על ענייני המדינה, אבל בסוף מה שבאמת מעניין את התקשורת הוא לא ההיגיון, אלא פוטנציאל הרייטינג של האירוע. באופן כללי, עקביות היא משהו שכבר קשה להשיג. מוחו של הציבור הישראלי נשטף בתעמולה, פופוליזם, פייק ניוז וספינים. 

כמה אנשים מסוגלים להשיב תשובה חד־משמעית על השאלה: האם אתה בעד מהלכים חד־צדדיים? אצל רבים זה תלוי אם מדובר בהתנתקות או בסיפוח. האם אתה בעד שיתוף פעולה עם נשיאים אמריקאים? תלוי, כמובן, אם מדובר בברק אובמה או בדונלד טראמפ. האם אתה בעד גבולות ברורים לפעילים פוליטיים? תלוי אם זה פעיל שמאל או יהודה גליק. האם אתה בעד עימות בין המועמדים לראשות הממשלה? תלוי מי מזמין ומי מסרב - גנץ או נתניהו. אנחנו לא באמת קוהרנטיים עם שום אמירה שלנו. 

כשלאדם הסביר קשה להפריד בין עובדה לבין ספין, קשה גם לזכור את מהות הפלונטר הפוליטי. דוגמה בולטת לכך היא ההתעסקות בהאשמות ב"גזענות" לעומת "בוגדנות", ולא במה שבאמת קורה בחברה הערבית. 

אחמד טיבי מקווה ל־65% הצבעה במגזר ול־16 מנדטים לרשימה המשותפת. נשמע הגיוני? אולי. אבל בואו נודה: כל הצלחה של המשותפת בבחירות תצריך משלוח זר פרחים ענק לליכוד ולרטוריקת האנטי־ערבים שלו. רק שבפועל, הליכוד השקיע מיליארדים במגזר מאז 2015, והצליח להעלות את שיעור הנשים העובדות ואת מספר הסטודנטים. כמה עקום יהיה אם הערבים יתעצבנו מהרטוריקה המשפילה ויצביעו בהמוניהם נגד הליכוד, שבפועל עשה לא מעט עבורם.

התעמולה הערבית המגוחכת מהווה חלק מהותי מהפלונטר. הרי המשותפת מתנגדת לא רק לממשלות ימין, אלא פוסלת הצטרפות לממשלות ציוניות באשר הן. למעשה, ככל שהיא מצליחה יותר, היא המפלגה שהכי תוקעת את המשחק הדמוקרטי בהתעקשותה לא להיות חלק אמיתי ממנו.

בעולם הדמיוני של התעמולה, המשותפת היא חלק מגוש השמאל. אבל אין באמת גושים. אין באמת גוש ימין, כי אביגדור ליברמן אינו תומך יותר בגוש הליכוד־דתיים. אין באמת גוש שמאל, ולא רק משום שכחול־לבן אינה מפלגת שמאל, אלא משום שלאופציית גנץ והערבים אין היתכנות, בדיוק כפי שאין היתכנות ל־61 מנדטים בלי ליברמן.

בעולם שמחוץ לספינים יש שתי מפלגות גדולות בעלות דמיון אידיאולוגי, שכל אחת מהן יכולה להקים קואליציה במגוון קומבינציות, פרט לקומבינציה של הגוש הדמיוני שלה. זהו מקור הפלונטר: מפלגות לוויין שאמורות להוות לשון מאזניים, אבל מתעקשות רק על קומבינציה אחת. 

הרשימה המשותפת. צילום: מרק ישראל סלםהרשימה המשותפת. צילום: מרק ישראל סלם

המשותפת מתעקשת על אידיאולוגיה אנטי־ציונית, שהופכת מגוחכת יותר ככל שהיא גדלה וככל שהפערים מצטמצמים. החרדים, מנגד, החליטו שהם ימין, אף שאין להם אידיאולוגיה מדינית, ומבחינה כלכלית הם הרבה מעבר לסוציאליסטים. אריה דרעי ניסה להסביר בלהט האופייני לו מדוע החתים השבוע עוד הצהרת נאמנות בלתי מתפשרת לנתניהו, ולא ממש הצליח לייצר הסבר אידיאולוגי הגיוני. זה לא מפליא. 

הרי נתניהו בעצמו פנה בשנה האחרונה לאבי גבאי, לשלי יחימוביץ', לעמיר פרץ ולח"כים בכחול לבן להצטרף לממשלתו. כולם סירבו. לא על רקע אידיאולוגי, אלא בגלל מצבו המשפטי. מנגד, חברי הבלוק פוסלים כל אופציה לשבת עם כחול לבן מנימוקים לכאורה אידיאולוגיים. אבל בפועל, מה שמכריע את הכף הוא שמצבו המשפטי של נתניהו לא מפריע מבחינתן. 

כל הסבר אחר שמתיימר להיות הגיוני הוא בלוף. אף אחד לא יוכל לטעון שמחוקק כלשהו בהיסטוריה ניסח את לשון החוק, כי חזה את המצב: חבורת מפלגות ששלושה מארבעת ראשיה הסתבכו בפלילים, שלא מצליחה להשיג רוב בציבור אך מסרבת לכל קונסטלציה אחרת של ממשלה, וממשיכה לכהן בממשלת מעבר, תוך שהיא לוקחת את עם ישראל לבחירות שוב ושוב ושוב, עד שמשהו אולי ישתנה. 

חבורת הבלוק מתנהלת על משקל "יבוא לך דינה, יבוא לך". אם לא עכשיו, אולי בבחירות הרביעיות. לכן אין באמת צורך בעימות, אלא אם כן הנושא המשפטי הוא היחיד שידונו בו, כי על זה למעשה הבחירות החוזרות ונשנות. 

כחול לבן טוענת בעקביות שמהרגע שהוגשו נגד אדם כתבי אישום, הוא לא יכול לכהן כראש ממשלה ובמקביל לנהל את משפטו. גם אם זו לשון החוק, מבחינתה זה לא הגיוני. נתניהו עצמו חשב כך עד שהסתבך. לכן היה היגיון בנכונות לעימות בסבב ב' שבו היו כתבי אישום תיאורטיים, ואין היגיון בעימות בסבב ג', שבו מועד המשפט נקבע. כל הסכמה לעימות בשלב זה היא קודם כל החלשת הטיעון המרכזי שלכחול לבן אין שום סיבה לוותר עליו.

רק לך תסביר את זה בעולם של ספינים וב־280 תווים. מצביעי גנץ עייפים מהכאוס, הם רוצים חוק וסדר, עקביות וממלכתיות. הם יודעים שבניגוד לחקירה של המימד החמישי, שצצה שוב, ושבה גנץ - לפחות בשלב זה - כלל אינו חשוד, המשפט של נתניהו יתחיל ב־17 במרץ, ואת זה לא ישנה שום ספין.

בסוף, המחלוקת האידיאולוגית העיקרית בין גנץ לנתניהו היא על הכללים. האם אדם שעומד למשפט בשלושה תיקים חמורים יכול לנהל מדינה ולחלק את הקשב? האם הוא יכול להפריד בין האינטרסים האישיים שלו לבין האינטרסים של המדינה, או שהוא צריך קודם כל לסיים את ענייניו האישיים ולנקות את שמו? זוהי גם מהות המחלוקת בעם. אם צריך לעשות עימות פומבי כלשהו, זה רק על המחלוקת הזו.