לפני קצת יותר משנה בחרה קרן השייכת לעיריית תל אביב להעניק פרס מטעמה לאמן שזכה לתהילת עולם, אחרי שתחב דגל לישבנו במהלך ועידה של עיתון "הארץ". כשהשרה מירי רגב, שממש באותו שבוע קידמה את חוק הנאמנות בתרבות, מחתה על ההחלטה הזו בטענה שהאמן ביזה את הדגל, השיב לה ראש עיריית תל אביב רון חולדאי בחריפות. "אז לפי איזה קריטריון עכשיו מבזים מישהו? של שרת התרבות שהתעוררה בבוקר ורצתה שוב לקבל כותרת? חברים, אנחנו עומדים 80 שנה אחרי ליל הבדולח, שם שרפו אמנות, ספרות, בגלל דעות של אנשים", אמר.

חולדאי הוא מאלה שאצלם הדרך מהתנגדות למשהו ועד להשוואתו לשואה היא קצרה מאוד. בראיון שהעניק אז לאורלי וגיא בערוץ 13, הייתה לו הבטחה בכל מה שנוגע לעיר שבראשה הוא עומד.

אנחנו, התחייב, לא ניכנע לסותמי פיות. "בעיר תל אביב יפו נשמור על חופש היצירה והתרבות, אנחנו לא נתעורר בבוקר על כל גחמה של שרה שמתעוררת כדי לייצר רעשים... מדינה וחברה שמאמינה בעצמה, ויש לה ביטחון עצמי, מרשה לאחרים לצחוק עליה, לבזות אותה, לדבר עליה, אבל שיישמר חופש הדיבור. אני מוכן להיהרג", סיים, "כדי שאתה תוכל לומר את דברך". זו לא הייתה אמירה יוצאת דופן. חולדאי כבר התבטא בעבר לא פעם נגד צנזורה, נגד סתימת פיות ובעד החופש לדבר.

רון חולדאי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90רון חולדאי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

שלט החוצות שביקש "פרויקט הניצחון הישראלי" של עמותת "פורום המזרח התיכון ישראל" לפרסם בתל אביב, היה מבחן מעניין ליחס של חולדאי לחופש להתבטא. השלט המדובר הציג את יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ואת בכיר חמאס, איסמעיל הנייה, כשהם כורעים על ברכיהם בעוד עיניהם מכוסות בפלנלית. אחד מהם מניף דגל לבן, השני מרים ידיו לכניעה, ומעליהם הכתובת "שלום עושים רק עם אויבים מובסים".

נכון, שלט חוצות איננו יצירת תרבות או אומנות, אבל הוא בהחלט מבחן לתפיסת חופש הביטוי. מה עוד שבניגוד לפרס ההוא שקיבל אותו אמן, כאן העירייה לא הייתה אמורה להיות קשורה לפרסום השלט, לא הייתה אמורה לממן אותו, וכל מה שהיה מצופה ממנה זה שלא תתערב, ממש כפי שהיא לא מתערבת בעניינם של שלטי חוצות שקובעים שבנימין נתניהו הוא ראש ממשלה טוב או רע.

אלא שחולדאי בחר דווקא להתערב, והורה להסיר את השלטים. "התמונה מסיתה לאלימות המזכירה את דאע"ש והנאצים - שאיננו רוצים להימנות עמם", נימק בציוץ בטוויטר. "אינני מתערב בפרסום במרחב הציבורי, אבל הפעם הכללים נשברו. השפלתו של האחר איננה דרכנו".

קשה לדעת מאיפה להתחיל להתמודד עם הסיפור הזה, אבל ברור שמדובר בסוגיה חשובה, שמקפלת בתוכה דיון חשוב, גם על ההגבלה המסוכנת של חופש הביטוי, גם על עניין זילות השואה - שמשמשת קולב ליותר מדי אנשים שמתקשים בלעדיה לנסח הסבר מוצלח למעשיהם - וגם על האופן שבו רואים חלקים בשמאל הישראלי את אויבינו.

בואו נתחיל דווקא מהסעיף האחרון. כשאני מסתכל על אבו מאזן, אני רואה מולי - קודם כל ולפני הכל - אדם שמעביר בכל ראשון לחודש משכורות בהיקף ענקי למחבלים רוצחי יהודים, רק משום שרצחו יהודים. כשאני מסתכל על איסמעיל הנייה, אני רואה איש בכיר בהיררכיה של חמאס, ארגון טרור שמנסה ומדי פעם גם מצליח לרצוח יהודים, ארגון שרוצה להשמיד אותנו ולסלק אותנו מארצנו. אני מעריך שרוב אזרחי ישראל היהודים רואים בשניים האלה את מה שאני רואה. אני מוכן גם להמר שרוב אזרחי ישראל היהודים, ממש כמוני, היו רוצים לראות את שני אלה מנוצחים, מובסים ומושפלים. כן. מושפלים. הם האויבים שלי, ואני מתעב את האויבים שלי, ומייחל למפלתם.

וכשאני שומע את המתנגדים לשלט החוצות, המציג את פניה של תבוסת האויב - מרון חולדאי, דרך סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן, ועד לשורת עיתונאים מהשמאל - אני מבין שיש כאן משהו בסיסי מעוות. החבורה הזו מסתכלת על אבו מאזן ועל איסמעיל הנייה ולא רואה בהם מה שרוב הציבור הישראלי רואה בהם. החבורה הזו מתקשה לתעב את האנשים האלה, ולא מצליחה לשנוא עד הסוף את מה שהם עושים לנו.

ולכן, כשאנשי השמאל הללו רואים את אבו מאזן ואת איסמעיל הנייה מושפלים כך, התמונה הזו פורטת להם על משהו בלב, אלוהים יודע על מה בדיוק. המשהו הזה, אגב, הוא שמביא אנשי שמאל לעלות לרגל לרמאללה, כדי לחלות את פניו של אבו מאזן, כשהם יודעים, ידוע היטב, שהיד שלו חותמת על הצ'קים שמממנים את מי שרוצח את אחיהם, בני עמם; והוא שמביא אותם, במקביל, לעקם את פניהם בגועל כשמזכירים להם את שמו של בצלאל סמוטריץ'. למה? כי אבו מאזן עבורם הוא פרטנר, וה"סמוטריצ'ים" עבורם הם יריבים.

אבו מאזן. צילום: פלאש 90אבו מאזן. צילום: פלאש 90

אם להקדיש עוד מילה למפגשים הללו, ברמאללה - אנחנו מכירים את התשובה הקבועה המסבירה אותם. "אנחנו הולכים לנסות לקדם את התהליך המדיני התקוע", הם מנמקים תמיד. ועל התשובה הזו צריך להגיד שני דברים, כדי להסביר עד כמה היא לא רצינית. האחד, שאת התהליך המדיני יכולה לקדם הממשלה. מזכ"לית שלום עכשיו או חבר כנסת כזו או אחרת מהעבודה או ממרצ יודעים שכאשר הם עולים לרגל אל מממן הרוצחים מרמאללה, הם לא יכולים לתרום דבר וחצי דבר לקידומו של התהליך המדיני. גם משום שאין להם שום סמכות. גם משום שכל עוד עמדותיהם קרובות יותר לאלה של אבו מאזן מאשר לאלה של ממשלת ישראל, אין שום תועלת בפגישה עם הצד שאתה לא רואה בעמדותיו בעיה.

האנשים הללו עולים אל הראיס לרמאללה, משום שהם מרגישים שהם בקבוצה שלו. כשהם יושבים לצדו במוקטעה, הוא והם יודעים שהאויב המשותף שלהם יושב בבלפור. אבל לא רק זה. יש עוד משהו בצילומים המתעדים את המפגשים האלה. החיוכים. ההנאה. שביעות הרצון. כל אלה נראים לקוחים ממסיבת בר מצווה הרבה יותר מאשר ממפגש מדיני של שני צדדים שיש ביניהם מחלוקת על משהו. כך לא נראות פגישות של אין ברירה עם אויב שמוכרחים לדבר איתו. כך נראות פגישות עם אחד מהחבר'ה. כן, גם כשההוא מהחבר'ה מעודד בפעולותיו רצח של יהודים.

העיוות המוסרי

אם אתם מבקשים להבין כמה עמוקה הבעיה, לכו להסברים שסיפקה עיריית תל אביב בתגובתה לעתירה שהוגשה לבית המשפט, בדרישה לאפשר את פרסום אותו שלט חוצות. "התמונה מסיתה לאלימות בצורה בוטה", כתבה העירייה. ואתה קורא, משפשף את העיניים, ותוהה מאיזו אלימות בדיוק חוששים בעיריית תל אביב ולאיזו אלימות בדיוק הם מתנגדים.

הרי אין חשש שאזרח ישראלי ייקח M16 וילך לטפל לבדו באיסמעיל הנייה, נכון? זה גם לא מה שמבקשים מפרסמי המודעה. הם רוצים שצה"ל יפעל נגד הטרור. אז לעיריית תל אביב יש בעיה עם ה"אלימות" של צה"ל? הרי רון חולדאי בעצמו הוא קצין בכיר, עם עבר מפואר של "אלימות" כזו כלפי האויב במסגרת תפקידיו השונים בחיל האוויר. מה חשבת לעצמך, רון חולדאי, כשהפלת שלושה מיגים? גם אז חשבת שמדובר ב"אלימות"?

איסמעיל הנייה. צילום: רויטרסאיסמעיל הנייה. צילום: רויטרס

אבל מילא זה. תראו כמה רחוק מגיע העיוות המוסרי של עיריית תל אביב. "אם ניקח, לשם המחשה, את אותה תמונה בדיוק, רק עם מנהיגים יהודים כורעים על ברכיהם, עיניהם קשורות, מתחננים על חייהם, הרי ברור כי הדעת לא הייתה סובלת הצגתם באופן זה", כתבה העירייה לבית המשפט. יופי של השוואה. מצד אחד, טרוריסטים. מצד שני, "מנהיגים יהודים".

המסר של השלט, כותבת עוד העירייה, מציג אנשים "באופן מבזה". תגידו, מה קורה לכם שם, בתל אביב? על כבודו של מי שאתם שומרים, של מנהיג חמאס? באמת כואב לכם שהוא מבוזה? שמעתם פעם על הביטוי "תמונת ניצחון", שאנחנו מזכירים בסוף כל סבב או מלחמה? מהי אותה תמונת ניצחון אם לא הניסיון להציג את האויב מובס ככל האפשר כדי שהתמונה הזו תהיה "תמונת המלחמה", כדי שהתמונה הזו תיצרב במוחו של הצד השני, וכדי שהצריבה הזו תוציא לו את החשק להרים עלינו שוב את היד? עכשיו גם זה פסול?

רגע, זה עוד לא נגמר. לפני כמה ימים נדרש חולדאי להסביר את עמדתו גם בפני חברי מועצת עיריית תל אביב. "התמונה הזו הזכירה לי תמונות מעברנו האפל באירופה - כשילדים הרימו ידיים וקלגסים מעליהם, לכן הוריתי להוריד אותה", הסביר ראש העירייה. אל אלוהי ההשוואות. מאיפה עלתה על דעתך, רון חולדאי, ההשוואה הזו בין מנהיג ארגון טרור כמו איסמעיל הנייה לבין ילדים יהודים בשואה? אם צריך, אזכיר לך שבאיסמעיל הנייה אנחנו רוצים לפגוע כי הוא רוצה לרצוח אותנו, ובילדים היהודים הנאצים רצו לפגוע רק כי הם יהודים.

ורה, אחותה הקטנה של אמא שלי, שנרצחה על ידי הנאצים כשהייתה בת 8, לא מימנה מחבלים, לא פוצצה אוטובוסים ולא ירתה טילים למרכזי ערים. היא נרצחה רק כי הייתה יהודייה. אתה באמת משווה את ורה הי"ד לאיסמעיל הנייה? מה קרה לך, תא"ל רון חולדאי?

פרות רועות באחו

לא השתכנעתם מכל מה שנכתב עד פה? אתם מאלה שכן מזדעזעים משלט החוצות? גם אתם חושבים, כמו חולדאי, שהשלט הזה פוגע ברגשות, משפיל ומבזה? אוקיי, אז עכשיו אני איתכם. נניח שאתם צודקים. נניח שהשלט הזה מצייר תמונה איומה ונוראה. האם לא למען זה בדיוק נולדה המלחמה למען חופש הביטוי? הרי כשעל שלט החוצות נתלית מודעה שבה נראות פרות רועות באחו, זה לא חוכמה לא לדרוש את הסרתה. עם הפרות האלה לאף אחד אין בעיה. חופש הביטוי נולד בדיוק בשביל השלטים שמרגיזים אותנו, ומעצבנים אותנו.

מה שהכי מטריד זה שכמה מקרים שאירעו לאחרונה מעלים את החשש שדווקא בקרב האגף השמאלי של המפה, זה שהמאבק למען חופש הביטוי אמור היה להיות הלחם והחמאה שלו, משהו ביחס אל הערך הזה התערער. שמעתי השבוע את הטענה כי גם בבני ברק ראש העירייה לא יאפשר לתלות צילומי נשים על שלטי חוצות. הנה, אמר מישהו, כל אחד והקווים האדומים שלו. אבל זה בדיוק העניין; מראש עיריית בני ברק מעולם לא ציפיתי לכלום. בהגינותו, הוא גם מעולם לא טען שהוא מאמין קיצוני מדי בחופש הביטוי. הוא בא מעולם חרדי אדוק. הוא ותושביו. אבל שבשורת הצנזורה הזו תבוא מתל אביב? העיר המכילה, הליברלית, הפלורליסטית? שדווקא אתם, תל אביבים, תסירו שלטים שלא נראים לכם?

אבהיר רגע את עמדתי שלי. בעיניי, כל מה שחוקי יכול להיות על השלט. אם במקום איסמעיל הנייה ואבו מאזן יבחר מישהו לשים שם את פרצופם של הרבנים הראשיים לישראל, אני אכתוב נגדו מאמר חריף בעיתון, ואולי גם אעקוף במחאה את הכביש שבו מוצב השלט, אבל בשום אופן לא אדרוש להסיר אותו. זו כל המהות של חופש הביטוי. לשמוע ולראות קולות שקשה לנו איתם. וכששומעים את רון חולדאי איש השמאל, ואת ח"כ יאיר גולן איש השמאל, ואת יריב אופנהיימר איש השמאל, ואיתם עוד כמה עיתונאים שהם אנשי שמאל, כשהם דורשים להוריד את השלט הזה - זה בעיקר עצוב.

וזה, אגב, לא המקרה הראשון מהז'אנר הזה בזמן האחרון. פעם, לפני שנים, התנגדה עיריית ירושלים לקיום מצעדי גאווה ברחובות הבירה. בית המשפט התערב אז בסוגיה, אילץ את העירייה לשנות את גישתה, וטוב שכך עשה. אלא מה? שאת החופש שדרשו ארגוני הלהט"ב לעצמם, הם לא מוכנים לחלוק עם אחרים.

מצעד הגאווה בירושלים. צילום: רויטרסמצעד הגאווה בירושלים. צילום: רויטרס

כך, לפני קצת יותר מחצי שנה החליטה עיריית ירושלים להסיר מהרחובות מודעות שנתלו מטעמם של מתנגדי המצעד, שתחת הססמה "האומץ להיות נורמלי" ביקשו להביע את דעתם שלפיה "אבא ואמא = משפחה". הפגיעה הזו בחופש הביטוי עברה בלי שתישמע ולו אוושה קלה של מחאה. כך מכיוונה של התקשורת. כך מכיוונם של ארגונים שסיפרו לנו כל השנים עד כמה חופש הביטוי יקר להם.

"תוכן המודעה הנידונה עלול לפגוע ברגשותיו של חלק מהציבור המתגורר בירושלים", כתבה מנהלת המחלקה לפרסום חוצות בעיריית ירושלים. לא צריך להיות מהמר גדול כדי להעריך שאם בנימוק הזה, של פגיעה ברגשות "חלק מהציבור המתגורר בירושלים", הייתה העירייה מבטלת את מצעד הגאווה, הייתה קמה זעקה מצדה האחד של הסקאלה התקשורתית ועד לצדה השני. אבל זהו. מתברר שגם חופש הביטוי הוא עניין של פוזיציה. וזה מאכזב מאוד, במיוחד כשההשתקה וסתימת הפיות באות מכיוונו של האגף הפוליטי שהציג את עצמו תמיד כנושא בשורת החופש.