ביום שלישי השבוע נחתה אצל העיתונאים הודעה רשמית מגוף צבאי. בהודעה נמסר כי לנוכח השקט היחסי ביישובי עוטף עזה בימים האחרונים והפסקת שיגורם של בלוני הנפץ, הוחלט במערכת הביטחון להשיב את ההקלות לרצועה. אם השקט ימשיך להישמר, נכתב, תרחיב ישראל את טווח הדיג ל־15 מיילים בעומק הים (כ־27 קילומטרים), ותוסיף 2,000 היתרים לסוחרים תושבי הרצועה. 

את ההודעה הפיץ מתאם פעולות הממשלה בשטחים, שהוא הריבון הרשמי מטעם צה"ל על האזורים הפלסטיניים, אבל היא פרי סיכום וניסוח בין לשכת ראש הממשלה, השב"כ ומשרד הביטחון, בעקבות תיווך מצרי. אין זה מקרה שסעיף הסוחרים הוחבא במקום השני אחרי מרחב הדיג. מדובר בבשורה גדולה עבור אוכלוסיית עזה, ומערכת הביטחון בישראל חשופה לביקורת צולבת בבואה לפרסם הודעות כאלה. 

"אלפיים היתרים לסוחרים", כפי שנכתב בהודעה, פירושו 2,000 עזתים שיורשו לצאת לישראל כדי לעבוד בה ולהביא הרבה כסף הביתה. לכל אחד מהם מצפה שכר הנע בין 400 ל־500 שקל ביום. אם יעבוד חודש שלם, ביכולתו להשתכר קרוב ל־10,000 שקל נטו, נקיים ממס, במזומן. מדובר במציאות שבה 1,000 שקל הם משכורת חודשית מכובדת עבור תושבי הרצועה, ושיעור האבטלה חצה את חמישים האחוזים. 400־500 שקל ביום, כפול 2,000 עובדים, מניבים 20 מיליון שקל. זו התוספת הפוטנציאלית שהעניקה השבוע ממשלת ישראל למשק העזתי המעורער. ה־2,000 הללו יתווספו ל־5,500 תושבי הרצועה שכבר עובדים בערי ישראל. הם קיבלו אישורי יציאה במחצית השנייה של 2019. 

פועלים פלסטינים במחסום. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90פועלים פלסטינים במחסום. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אישורי עבודה באלפים היא דרישה שהנהגת חמאס הניחה על השולחן כבר לפני שנה ויותר. לישראל לקח זמן להסכים, אבל לאט ובהדרגה התרצתה, הודות ללחץ מצרי מתמשך שבא בדרכי נועם, ולחץ של חמאס שהובע באמצעים פחות סימפטיים. יש המכנים זאת סחיטה, אבל הפלונטר של עזה סבוך ונטול פתרון קסם מכדי שנוכל לסכמו במילה או שתיים. סביר בהחלט כי היענות ישראל לסדרת התביעות של חמאס מנעה מלחמה גדולה, שבה היו נהרגים רבים משני הצדדים, ואת הישגיה הפוטנציאליים אפשר לרשום בדרכים אחרות. 

ניסוחים מפותלים

הסיפור הזה מעודד, מתסכל ומשעשע. מעודד, כי לאורך השנים נהגה ישראל לגבות מס מן האזרח העזתי התמים על פשעי מנהיגיו. לכל אזרח שמורה הזכות לעבוד ולפרנס את עצמו ואת משפחתו, והנה באה ישראל ומעניקה לפלח באוכלוסייה שלא פעל נגדה הזדמנות תעסוקתית. הוא משעשע, בגלל הניסוחים המתפתלים שבהם בחרה מערכת הביטחון לספר לציבור בישראל על התשורה שהעניקה לחמאס. לו הייתה מערכת הביטחון חופשייה בבחירת המילים, היה אחד הגופים שהוזכרו לעיל יוצא בהודעה בהירה לציבור, במקום להסתתר מאחורי גוף צבאי. הודעה שבה יימסר כי הוחלט להעניק לתושבי הרצועה פריבילגיה חדשה, שתחזק את כוח העבודה הזר של המשק הישראלי, ותעודד שכנות טובה בין עזה לישראל, במאמץ משותף לדכא גורמים מיליטנטיים ברצועה.  

המרכיב המתסכל של הסיפור נובע מן הדרך שבה הדבר הושג. ראשי חמאס מציבים רשימת דרישות אזרחיות, וכשזו מסורבת, הם יוצאים לקרב וחוזרים בתום תקופה עם שלל. זו מדיניות שמזכירה מתאגרף אקטיבי ויוזם. ישראל אינה מפסידה אומנם למתאגרף הזה, אבל היא גם אינה מעמידה מולו שיטה או מדיניות אסטרטגית. מול החבטות שלו היא שולפת בעיקר פלסטרים. 

במדיניות ההכלה של ישראל טמונים גם יתרונות. זו הסרה הדרגתית של הסגר, בדרך מדודה שאינה נתפסת כנסיגה מהירה מהקונספציה. יש כאן גם מידתיות. אישורי יציאה כנגד הפסקת הבלונים. אין סיכון ממשי של חיי אדם ולא היגררות למלחמה. אבל המדיניות הזו עלולה להוליד סכנה גדולה. ישראל מרגילה את אויבתה מדרום כי האלימות משתלמת, וכי אפשר לחלץ ממנה הקלות אם מתמידים בהפעלת כוח. אילו היה זה דפוס חד־פעמי, ניחא. אבל הוא חזר על עצמו בשנה האחרונה בדייקנות של שעון. בשתי מערכות הבחירות הקודמות, וגם ערב האירוויזיון, הפעילו מנהיגי חמאס מאמץ מרוכז ואלים, וחזרו הביתה מרוצים. 

כולם רוצים לרקוד

אם תוכניותיה של הרשות הפלסטינית היו עולות יפה, היינו חוזים השבוע בהצבעה גורפת בעצרת הכללית של האו"ם נגד יוזמת השלום האמריקאית המכונה "עסקת המאה". היה זה חלק ממתקפת הסברה בינלאומית של הרשות, שמטרתה לרוקן מ"עסקת המאה" את הלגיטימציה. "נלך למועצת הביטחון, שם יצביעו עבורנו 14 מדינות, ואחת תטיל וטו", אמר סאיב עריקאת בבטחה לפני שבועיים. "משם נמשיך לעצרת הכללית ונקבל רוב של 175 מדינות, עם שתי מתנגדות, ארה"ב וישראל". 

אבל בשבתו במועצת הביטחון של האו"ם, שלב אחד לפני העצרת הכללית, נוכח עריקאת, ה"מוח" הדיפלומטי במטבחון של אבו מאזן, במציאות מרה. רוב המדינות החברות לא תמכו בבקשה הפלסטינית. אפילו תוניסיה, האחות מהליגה הערבית, חברה זמנית במועצת הביטחון, קרסה מול הלחץ שהופעל עליה. הצעת ההחלטה שאותה ביקשה הרשות להעלות נשלחה למגירה מחשש שלא תזכה לתמיכה. הפלסטינים בדקו והבינו כי גם בעצרת הכללית לא מובטח להם הרוב הסוחף שאותו קיוו להשיג. בצר להם, נשא אבו מאזן נאום מתוקשר בפני חברי מועצת הביטחון, וכך הסתכמה מתקפת ההסברה שלהם באו"ם. 

סאיב עריקאת. צילום: AFPסאיב עריקאת. צילום: AFP

מאחורי הסיכול הסתתר לחץ אמריקאי כבד על המדינות השונות, לבל יצביעו נגד יוזמת טראמפ. עבור הרשות זו מחמאה גדולה, אם הבית הלבן גייס את מרב כוחותיו כדי לסכל מהלך דיפלומטי שהגה צוות בן שלושה או ארבעה בכירים במוקאטעה. אני יכול לדמיין את ראשי חמאס, יושבים בסלוניהם בעזה, צופים בהתרחשות מעל מסך הטלוויזיה, ונמלאים קנאה על הלגיטימיות הרבה שלה זוכה הרשות בכל בימה בינלאומית. 

עוד בטרם סוכלה ההצבעה, נשלפו אצלנו הקלישאות מן הבוידעם. אין להצבעה כזו תוקף מעשי, ניחמנו את עצמנו, היא הצהרתית בלבד. ובכלל, את מי מעניין האו"ם הזה, וכבר אמר בן־גוריון וצדק, כי האו"ם הוא שמום. אכן, אין תוקף מעשי להצבעה בעצרת הכללית, אבל כאשר העולם כולו מביע בהרמת יד תמיכה בך או בשאיפותיך, יש בכך גאווה רבה וגם משמעות. ב־29 בנובמבר 1947 הלכנו לשם וקיבלנו באותו פורום את החלטת החלוקה ההיסטורית, ובה קריאה לסיום המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית. איש לא אמר מאז כי הייתה זו הצבעה חסרת תוקף מעשי, וכי האו"ם הוא שמום. להפך. מיד פרצו ריקודי שמחה ברחובות, ומאז לא הפסקנו לרקוד.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל