ההגדרה הנשגבת "ראשית צמיחת גאולתנו", מהבחינה הרוחנית והציפייה הנפשית, קיימת לפחות בלבם של יהודים מאמינים וכאלה שאינם פוחדים מסימני הדתה, אלוהים ישמור. אבל המציאות בישראל, במיוחד בתחומי החברה ובעולם הפוליטי, רחוקה ממצב ומסימן כלשהו של צמיחת גאולתנו כרחוק מזרח ממערב. מה שמתרחש בזירה המפלגתית־פוליטית בישראל בשנה האחרונה מזכיר יותר את הסיפורים העגומים המתועדים במקורות על המציאות החברתית המורעלת ששלטה בקרב היהודים בירושלים בעת שלגיונות הצבא הרומאי צרים על העיר ערב חורבנה.
מאמר חריף ונוקב בתלמוד מסכם את המציאות הזאת. "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם" (בבלי, מסכת יומא דף ט'). חכמי התלמוד לא התלוננו על מחלוקות, לא מחו נגד מריבות ולא כעסו על מריבות בין קבוצות ומחנות נצים ביישוב היהודי בירושלים. חילוקי דעות הם תופעה טבעית, לגיטימית ואפילו בריאה. הדבר החמור והנורא הוא הגלישה לשנאה, להסתה, לשיסוי, להשמצה – במלים פשוטות, לשנאת חינם.
זה בדיוק מה שקורה בזירה הפוליטית־מפלגתית בישראל. "כולם נגד כולם" היתה הכותרת הראשית ב"מעריב" לכתבה שסקרה את גילויי השנאה, את ביטויי ההסתה וההכפשה בין ראשי המפלגות ובכירי הסיעות המתמודדים לקראת הבחירות הקרובות. "כולם נגד כולם" זו הגדרה קולעת המתרגמת פרקטית לשפת ימינו את המונח שנאת חינם.
הזירה הפוליטית־מפלגתית בישראל לא היתה אף פעם חפה ממחלוקות ונקייה מתופעות מכוערות. היום אנו רואים גילויי שנאה בין ראשי מפלגות, אבל בעבר היו מנהיגים ופוליטיקאים שהבינו את הסכנה בהמשך קיומם של גילויי השנאה בזירה הפוליטית הפנימית ופעלו לשיכוך אווירת האיבה ולריכוך רגשות בוז ולעג שרווחו בפוליטיקה הישראלית. היום, מנהיגים ופוליטיקאים בכירים מובילים קמפיינים שכל מטרתם להלהיט, להעצים ולהנציח גילויי שנאה, התנכרות ונידוי נגד יריבים פוליטיים, בעוד סיסמת הקמפיינים ומטרתם, כולם נגד כולם.
זו תמונת מצב שמתועדת באופן בוטה ונוקב בסיפורים על המציאות החברתית בירושלים ועל התנהלותם של עסקני ציבור ערב חורבנה שחכמי התלמוד טרחו כל כך להנציח – לא כדי להוכיח את ידענותם החברתית ואת התמצאותם בפוליטיקה, אלא כדי להתריע ולהזהיר את הדורות הבאים.
התרעות פיקוד העורף