"זה המומנטום!" – כך הגיבו בליכוד לפרסום הסקרים העדכניים בתחילת השבוע. ואכן, עבור הליכוד זה המומנטום, אולי הגדול בכל הקמפיין המשונה של הבחירות מועד ג'. אחרי חודשים של פיגור מתמיד בסקרים התהפכה המגמה, והליכוד חזר להוביל.
עד שהגיעו נתניהו ואנשיו – במודע או שלא - לנקודת התורפה של הצד הנגדי: טוהר המידות, ניקיון הכפיים. זה הערך העליון כמעט במחנה שיו"ר כחול לבן בני גנץ עומד בראשו זה שנה. מצביעי מרכז־שמאל מוכנים לחיות עם הרבה דברים - עם האג'נדה הלא ברורה של כחול לבן, עם השגיאות הרבות בנאומיו ובראיונותיו של גנץ, עם יועז הנדל הימני לצדו של עפר שלח השמאלני תחת קורת גג פוליטית משותפת, ועם עוד הרבה דברים - כל עוד זה המחיר שעליהם לשלם כדי לגרש את משפחת נתניהו מרחוב בלפור.
וכמובן, הכל כפוף לתנאי אחד: שהמועמד "שלנו" חייב להיות "לא־ביבי" גם בפן הכי רגיש וקריטי - בשונה מנתניהו, מי שמתיימר להחליף אותו, חייב להיות mister clean, שלא דבק בו רבב. כעת מתברר, לפחות לפי הסקרים, שברגע שנתניהו הפנה כלפי יריבו בדיוק את אותו נשק שממנו נפגע בעצמו - האשמות בשחיתות - זה עבד. הרי במשחקים פוליטיים לא דרושות עובדות.
זה לא בית משפט. כדי לפגוע ביריב, לא צריך להביא אותו עד ספסל הנאשמים, מספיק לזרוע ספק בלבם של תומכיו. לפי שעה, נתניהו הצליח במשימה, ויש לו בהחלט סיבה טובה לחייך. אולם באותה מידה יש לו גם סיבה טובה להמשיך לדאוג. שני סקרים מחמיאים אכן עושים טוב לנשמה, אבל זה הכל.
וחשוב מכל: על הליכוד להמציא שיטה לשמר את ההישג האלקטוראלי בדרך שאינה ה"געוואלד" המוכר לעייפה. הציבור הימני ידוע כאחד שקונה את זעקות השבר של מנהיגיו. כשהכל רע, הוא קם ומתייצב. אולם כשהכל טוב ו"נשאר עוד קצת כדי להגיע ל־61" , השאלה היא האם הוא ישחק לפי הכללים החדשים והפחות מוכרים לו.
התרעות פיקוד העורף