שני נשיאים בלבד שירתו קדנציה אחת ב־50 השנה האחרונות: ג'ימי קרטר וג'ורג' בוש האב. קרטר ירש מציאות הרסנית, אמברגו נפט, מצב רוח לאומי ירוד ומועקה מוסרית ופוליטית בעקבות ווטרגייט, התפטרות ניקסון וחנינתו בידי סגנו ג'רלד פורד ששירת שנתיים והיה בעל כושר ריכוז ועניין של יתוש מוכה פזטוקס; לצד חוסר אמון מוחלט בנשיא שהיה מגדל בוטנים ומושל דרומי עם מוסריות גדולה ואמונה דתית שמילאה את לבו. ב־1979 חטף חומייני אמריקאים בטהרן, ובעונת הבחירות הסתער טד קנדי על קרטר, במאמץ אחרון להרים את מקל מרוץ השליחים המשפחתי שנפל. ג'ורג' בוש הלך לאיבוד בנעליו של רונלד רייגן והניח לביל קלינטון האנרגטי והצעיר לנגוס בו ביסים גדולים.
לפי אחת התחזיות, יוכל טראמפ להפסיד בחמישה מיליון קולות אבל ינצח שוב אלקטורלית. זה תרחיש בלהות לכל מי שחי ונושם דמוקרטיה ועילה להתפרצות אלימה בין מתנגדיו ותומכיו. תרחיש כזה יחייב מחשבה נוספת על שיטת הבחירות. כיצד יש לך חמישה מיליון מצביעים יותר מאשר ליריב ולא ניצחת.
התרחיש שלפיו צועד טראמפ לקדנציה שנייה סובל מפגמים: האם תחזיק הקואליציה הצרה שבנה במדינות מפתח מעמד נוכח מה שנרשם בתודעה כעייפות החומר מנוכחותו על הבמה הציבורית עד כדי בחילה? האם תוצאה ישירה של העייפות הזאת תהיה החלטה של בוחרים פוטנציאליים לא להשתתף בבחירות? כל היחלשות בחזית הכלכלית תחשוף חולשה של טראמפ ותהפוך אותו לפגיע. האם הרעש הבלתי נסבל, הדמגוגיה התועלתנית, השחיתות הגלויה לעין וההסתערות האלימה על כל מי שאינו בעדו הם יותר ממה שהרוב הדומם יכול לשאת?
לפני שקרעה החודש בהפגנתיות את הטקסט של נאומו לאומה, שאותו הגיש לה כשהוא מתעלם מידה המושטת ללחיצה, העריכה ננסי פלוסי, מנהיגת הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים, כי “בחירתו שוב של דונלד טראמפ תגרום נזק בלתי הפיך לאמריקה". קשה לראות את זה בעין בלתי מזוינת ולא מיומנת, אבל אפילו תומכיו החרופים בין הרפובליקנים חוששים מחמת הזעם, ההתנערות מנורמות נשיאותיות ויצר הנקמה שבו ינתץ טראמפ את המאחזים האחרונים של החוקה שיישארו בתום הקדנציה הראשונה שלו.
פוליטיקאים נוהגים להתכסות להגנתם ולטובתם האישית בצד של הפרוסה עם החמאה, אבל קדנציה שנייה של נשיא נטול רסן, ריקני, פוחז וקורא תיגר על כל מה שאינו חלק מעולם האינטרסים הצר שלו - אשר שרבב לדיון הציבורי בקדנציה הראשונה את המונח הטעון “מלחמת אזרחים" כיריית אזהרה מעל ראשיהם של מי שאינם אוהדיו - עלולה להוביל את השמאל האמריקאי לצאת לרחובות בהפגנות ענק על סף מרי אזרחי.
ארי פליישר, מי שהיה דובר הבית הלבן של ג'ורג' וו, שהתנגד לטראמפ ועתה תומך בו, חושש כי לטראמפ השני יש פוטנציאל לקחת דברים רחוק מדי. “אני חושב שזה יהיה דומה מאוד לקדנציה הראשונה שלו בהסתייגות מסוכנת אחת: העובדה ששרד את ההדחה, משרתו ניצלה בסנאט, החותמת המבישה נותרה על ישבנו ולמרות כל אלה הוא נבחר שוב, עלולה להרחיק את הגדרות ששמרו אותו בקרבת השבילים המוכרים ולהגדיל את תחום המחיה שלו, שינוצל לצרכים לא לגיטימיים". זו דרך מנומסת ומאופקת של דובר מקצועי לומר שטראמפ ייצא להשתוללות רבתי אבל אולי לא יחצה כמה קווים אדומים שאין חזרה מהם.
פליישר נזכר במסיבת עיתונאים בבית הלבן ב־1999, אחרי שהצבעה בסנאט הצילה את ביל קלינטון מאובדן משרתו. על השאלה אם הוא מסוגל אחרי ההשפלה הפומבית שעבר לסלוח ולשכוח, ענה קלינטון: “אני מאמין שכל מי שמבקש סליחה על מעשיו, צריך להיות מוכן לסלוח". זה היה יפה ומתאים לקלינטון, אבל ההבדל בין קלינטון וטראמפ הוא שהשני לא ביקש עד היום סליחה או התנצל על דבר מה שאמר או עשה.
בספרו של בוב וודוורד על קלינטון, מוסיף המחבר שעיתונאי צעק לעבר קלינטון, שכבר היה בגבו לנוכחים, ושאל אם יש בו רצון לנקום ברפובליקנים על שהדיחו אותו. על פי וודוורד, קלינטון לא השיב. “טראמפ לא ימשיך ללכת", אמר פליישר, “הוא ירוץ חזרה למיקרופון".
התקשורת האמריקאית, ולא רק היא, פרסמה בחודשים האחרונים סקיצות מלומדות לקדנציה השנייה של טראמפ. אני כנראה חשוף לעיתונים ולאתרים המלהקים את סיוטי הלילה שלי, אבל קשה היה להיתקל בתסריט מטעם מומחים שהשאיר טעם טוב בפה או שהיה אופטימי. רובם הימרו על סופה של אמריקה כפי שהכרנו (ואהבנו) אותה. את התחקירים המקיפים ביותר העמידו “פוליטיקו" והשבועון “ניו יורק", אך לא רק הם. רבים זרקו את כובעם לזירה. הנה מדגם מייצג.
אחרי שהוא מנתץ את שייריו של אובמה־קייר, מגלה טראמפ שאין לרפובליקנים - בניגוד להבטחת הבחירות שלו - תוכנית ביטוח בריאות חלופית. אין די סנאטורים שיצביעו בעד הורדת מחירי התרופות. ההבטחות לשיפור מצב מעמד הביניים נגנזות במהלך הדיון להגדרת התקציב הראשון של הקדנציה השנייה. היוזמות בתחום מדיניות ההגירה נגנזות אחרי שחיילים מקסיקניים פותחים בטעות באש על חיילים אמריקאים באל פאסו. כמובטח ואחרי שנבחר שוב בקנטקי, מביא מיץ' מקונל לאישור הסנאט מינויים של מאה שופטים שמרנים חדשים ומבטיח סדרת מהפכים דרמטיים בנושא הפלות, דת, דיני עבודה ושחיקה משמעותית וטרגית בתקנות המעטות בשימור האקולוגיה, האנרגיה והסביבה שנותרו מימי אובמה. הפארקים הלאומיים, גאוותה של אמריקה, פרוצים עתה לחיפושי נפט וחפירות אחרות.
הנסיגה מהסכם פריז מביאה להחלשה משמעותית של המדינות שנותרו חתומות עליו. למרות שק כוונות טובות, גם קנדה ומדינות אירופה מעדיפות בסופו של דבר את היתרון המוחשי הקצר על פני מדיניות חירום פולשנית. כמו בנאט"ו - שגם ממנה מבטיח טראמפ לפרוש - קשה להתנהל ללא ההגמוניה ההיסטורית של אמריקה ותרומתה הגדולה לתקציבים. במיוחד שמאחורי הגו הרצוץ הזה משלבות רוסיה, סין ואמריקה ידיים בתחומים שבהם יש להן עניין משותף. באגפיו נעזר טראמפ בסקוט מוריסון ראש ממשלת אוסטרליה וז'איר בולסונארו מברזיל, מנהיגים החושבים כמוהו.
שופטי בית המשפט העליון קלרנס תומס וסמואל אליטו יעדיפו לפרוש לגמלאות מאשר להיות מוחלפים בידי נשיא דמוקרטי ב־2025. רות באדר גינזבורג תילחם על חייה. טראמפ ישלים את הבטחת הבחירות הגדולה שלו ויסיג את שארית החיילים האמריקאים מאפגניסטן ומעיראק. משרד המשפטים, שהשפיל מבט במבוכה בעת ההשתוללות של טראמפ אחרי משפט ההדחה, אחרי החנינות למקורביו, החקירות של החוקרים, הוקעת הדמוקרטים כאויבי האומה ויוזמות הזויות אחרות, ינפיק תקנות והנחיות שכל ייעודן להגן על חופש התנועה של טראמפ ולהרחיב את ההבנה שאינה חוק, כי אי אפשר להעמיד לדין נשיא מכהן. לא יהיה אפשר לחקור אותו ולא לדרוש ממנו מסמכים. הוא יהיה מוגן לחלוטין בבית הלבן.
את הקדנציה השנייה ינצל טראמפ להגדיל ולעשות לביתו. לנדל"ן שבבעלותו יהיה מותר להוסיף ולבנות עשרות קומות ולהגדיל את הכנסותיו. ילדיו ימשיכו להרוויח מיליונים על גבה של הנשיאות, אף שרבים מהמרים על פרישתה של איוונקה בתו מתפקידיה המעורפלים בממשל. בעלה ג'ארד קושנר יישאר בתפקידו בעיקר כדי להבהיר שאין חלק שני לתוכנית השלום שלו במזרח התיכון וגם לא דרך להוציא אותה אל הפועל וגם להגן עליו מחקירות החגות סביבו. ג'וליאני ימשיך במסע הדילוגים כקרדינל רישלייה של הנשיא, ורשויות המס יקבלו הוראה מפורשת לחקור את העסקים והקרנות של קלינטון, בלומברג ואחרים שהעיבו על חייו של טראמפ בקדנציה הראשונה. משרד המשפטים יוביל את המאבק בקהילה הלהט"בית בשירות ארגונים דתיים שתרמו לניצחון טראמפ בבחירות ויפעלו לשלול פונדקאות והקמת משפחות של הורים בני מין אחד.
הטענה הרווחת היא שזה נטל ייחודי של השמאל שאינו מצליח להסתגל לסגנון הבוטה, ללזות השפתיים וללהג הבלתי נגמר של הזומבי הנבוב בבית הלבן. כמי שחי בקרב קהלו של טראמפ חלק מהזמן, יש לי חדשות עבורכם: אמריקאים רבים, ללא קשר להעדפתם הפוליטית, אינם יכולים לשאת יותר את העובדה שבכל אשר הם פונים הם נתקלים באיש הקולני והמגונה הזה. בכל ערוץ, בכל שעה, בכל יום ועשר פעמים ביום. בטוויטר, במסיבות העיתונאים המאולתרות שלו בדרכו מכאן לשם. בברברת הלא נגמרת השוטפת אותנו באשדות קוצפים שאינם חדלים. זה האיש אשר ממנו זורמת, כמנהג קודקוד לרגליים, תרבות הדיבור וההתנהגות באמריקה.
ולא רק היא. פגי נונאן, מי שהייתה כותבת הנאומים של רייגן וכעת היא רק מי שדעתה נחשבת, אמרה שטראמפ “הוא הנשיא שהציב את המפלגה הרפובליקנית לצדם של מי שאין להם בניגוד למי שיש להם. זה היה קיזוז מערכות לאומי שתמכתי בו. אבל אני מצטערת שהנשיא הוא אדם רע וחצי מטורף. אם לא היה כזה, הייתי מריעה לו".
התרחיש של הקדנציה השנייה כולל את שיאה של התנועה שטראמפ הקים, שהוא מחוללה ושניקזה את הכעס והפופוליזם של מי שחשו שאמריקה נלקחה מהם. טראמפ היטיב לאתר אותם והוא מאיים לפלג את האומה על רקע של פטריוטיות מחודשת ומסורת תרבותית שמאז ומתמיד לא התקיימו בהלימה ובזיקה הדדית. זה מה שהדמוקרטים מחמיצים כאשר הם בוחנים את הפוטנציאל האלקטורלי. את עוצמות הכעס והטינה. “יכול להיות שלא תהיה פריצת דרך בפירוק נשק גרעיני במו"מ עם קוריאה הצפונית, אבל אין ספק שבקדנציה השנייה יבקר קים ג'ונג־און באמריקה ויצטרף לטראמפ ולדניס רודמן למשחק כדורסל של השיקגו בולס".
התרעות פיקוד העורף