אחת התמונות המסעירות שטבועות בזיכרוני האישי היא זו של חוסני מובארק יושב בכלוב המוצב במרכז בית הדין המיוחד שבו נשפט על מעשיו כביכול נגד העם המצרי. חוסר האונים שלו, ההשפלה והעלבון לא הרפו ממני. במקרים כאלה נהוג להשתמש בביטויים שחוקים כמו "כיצד חולפת תהילת העולם", או "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", אך התמונה ההיא הייתה חזקה יותר מהססמאות. היא ביטאה, בהבזק אחד, את המצוקה, חוסר היציבות והטלטלות שחוו מדינות שכנות לנו בשנים האחרונות ואת אלה שהן עוד עתידות לעבור. בעיקר, היא משקפת את הגורל האישי האכזר של חלק מהמנהיגים במדינות אלה, ומובארק היה במובן זה סמל. מותו השבוע גרם לי לצער עמוק.
הכרתי אותו לראשונה כאשר ניהלתי מו"מ עם שר האוצר שלו, בוטרוס עלי, ועם שר המסחר ראשיד מוחמד ראשיד, שהוליד הסכם סחר ושיתוף פעולה אזורי. זו הייתה עסקה משולשת, בחסות ארה"ב, שיצרה מסדרון ייצוא רחב ממדים של מצרים לארה"ב ואפשרה לה לפתוח מפעלים שסיפקו תעסוקה למאות אלפי מצרים. ישראל הרוויחה מההסכם, הואיל וכל הייצוא המצרי לארה"ב היה מחויב לפחות ל־11% תשומות של התעשייה הישראלית, היקף גדול בהרבה מהיצוא הישראלי למצרים עד אז. הסכם דומה חתמנו קודם לכן עם ירדן, ובכך ביססנו שיתוף פעולה פורה עם שכנותינו, שיחסינו איתן היו נדבך מרכזי במערך הביטחון והיציבות במזרח התיכון.
הסכם הסחר סייע לי לפתוח ערוץ תקשורת ישיר עם מובארק. משהפכתי לראש הממשלה, קיימתי עמו יחסים אישיים קרובים. לא חלף שבוע מבלי ששוחחנו בטלפון, ובנוסף לכך נסעתי מספר רב של פעמים לפגישות איתו, לרוב בשארם א־שייח' ולעתים גם בקהיר.
מובארק ראה ביחסי השלום עם ישראל נדבך חיוני להבטחת היציבות הפנימית בארצו. משום כך, הוא היה רגיש במיוחד להתנהלותה המדינית והביטחונית של ישראל. מצרים, שאוכלוסייתה מתקרבת ל־100 מיליון, היא מדינה ענייה שחלק גדול מתושביה הם מוסלמים אדוקים, הנתונים לאינדוקטרינציה מתמדת של יסודות קיצוניים שהיו זרים למובארק, הן בסגנון והן במדיניותו. עבור האסלאמיסטים, כל ידידיו היו אויבים שצריך להילחם בהם. כך ארה"ב וכך גם ישראל.
מובארק חי במתח מתמיד בין רצונו לטפח את היחסים עם השותפים במערב, במיוחד ארה"ב וישראל, לבין הרצון לא לקומם נגדו את הארגון האלים, הקנאי והתוקפני של האחים המוסלמים, שהיה זמן רב בעמדת זינוק להורדתו מהשלטון בדרך פופוליסטית, עממית ולא דמוקרטית, ולהקמתה של מצרים מחדש כרפובליקה אסלאמית נוסח איראן.
אנחנו, החיים באזור ומכירים את הרגישויות של המגזרים השונים של האוכלוסיות הסובבות אותנו, יכולנו לקבל בהשלמה התנהלות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם הכללים הדמוקרטיים. היה קל להתנער לא פעם מהחלטות ומפעולות של שלטון מובארק נגד האופוזיציה הפנימית, אך הסתייגות מהם הייתה מעידה על חוסר הבנה עמוק של החברה המצרית. גורמים קיצוניים, דתיים אסלאמיסטיים, היו יכולים להוביל אותה למחוזות שעלולים היו לערער את היציבות במזרח התיכון כולו.
מובארק נפגע במיוחד מהביקורת שהשמיעו כלפיו נשיאי ארה"ב וראשי מדינות אחרות, וגם לא מעט אנשי ציבור, סנאטורים, חברי קונגרס, וגם ארגונים, לרבות ארגונים יהודיים. לא אחת אמר לי במרירות בשיחות אישיות כי הנשיא ג'ורג' בוש הבן תומך במשטר דמוקרטי ומותח ביקורת על התנהלותו כלפי האחים המוסלמים.
"הוא לא רואה מה התמיכה שלו בדמוקרטיה עשתה בעזה?", אמר לי פעם. "בוש התעקש שחמאס ישתתף בבחירות הפלסטיניות, ומה יצא לו מזה? האם עכשיו יש בעזה יותר דמוקרטיה? האם הוא רוצה שזה מה שיקרה גם במצרים? האם עם האחים המוסלמים יהיה לו יותר דמוקרטיה?".
מודל מובארק
האביב הערבי הוליד תנועת מחאה במצרים שאורגנה היטב וביעילות על ידי האחים המוסלמים. תוך ימים אולץ מובארק להתפטר. הממשל האמריקאי, בראשות ברק אובמה ובהשראת הילרי קלינטון, הסיר ממובארק את שארית התמיכה והביא לבסוף לנפילתו. מכאן ועד הכלוב שבתוכו ישבו הוא ובניו הדרך הייתה קצרה. היו אלה מראות קשים. במושגים של המסורת והמנהגים במדינה כמו מצרים, אולי היה זה טבעי וצפוי. אך לעיניים ישראליות זה היה מראה קשה מאוד, במיוחד כשמדובר במנהיג שבמשך יותר מ־30 שנה שמר על יחסי השלום עם ישראל, גם אם נאלץ להפעיל אמצעים שעל פני הדברים נראו בלתי ראויים.
לא אחת נשאלתי, והדברים גם נכתבו, נאמרו ונדונו בהרחבה בשיח הציבורי, כיצד קרה שבכל השנים הארוכות הללו מובארק לא ראה לנכון להגיע לישראל, למעט ביקור חטוף באזור הדרום (כולל באר שבע) בראשית תקופת כהונתו וביקור קצר של כמה שעות בהלווייתו הממלכתית של יצחק רבין בירושלים. מובארק, שהפעיל משמעת ברזל בתוך מצרים כנגד כל ניסיון לפגוע ביחסים עם ישראל, לא יכול היה להרשות לעצמו להתגרות באופוזיציה הלטנטית אך המאוד רחבה, שחיפשה הזדמנות כדי לקומם את דעת הקהל נגד הממשלה המתפארת ביחסיה עם המדינה הציונית, זו "הרומסת את העם הפלסטיני".
אפשר כמובן למחות על הקרירות שנאלץ מובארק להפגין כלפי ישראל ולהסתייג מהצביעות של מצרים בעצרת האו"ם ובמועצת הביטחון. אך אי אפשר להתעלם מהקונפליקט הטבוע עמוק במציאות המזרח תיכונית. בעוד אנחנו חיים את חיינו בנוחות וברווחה המתאימה לסטנדרטים מערביים, שכנותינו מטולטלות בין איומים של גורמים רדיקליים קנאיים לבין הצורך, הרצון והאינטרס לבנות גשרים של שיתוף פעולה עם המערב.
מובארק השכיל לשמור באומץ ובתבונה על האיזון בין היסודות הקיצוניים הללו בכל מה שקשור לישראל. אנחנו לא הקלנו עליו, כפי שעכשיו איננו מקילים על מי שבסופו של דבר הפך ליורשו. הנשיא א־סיסי סילק בכוח הצבא את האחים המוסלמים, החזיר את המשטר לידיים יותר אחראיות ומתונות בתחום הדתי, וממשיך לשתף פעולה עם ישראל בתחום המדיני. הוא ראוי לברכה מיוחדת, אך מי שקבע את המודל הזה היה מובארק.
היחסים עם מצרים נתונים לאיום מתמיד. בראש ובראשונה מהאופוזיציה המצרית, שכוחה רב מהנראה לעין, ובמידה רבה מאוד מההתנהלות שלנו ומאי־הבנת הרגישויות שלהם, המצוקות והטלטלות שלהם. ממשלת ישראל הנוכחית, הנוהגת בהפקרות, בהתגרות בלתי פוסקת ובחוסר התחשבות, עלולה להביא לנזק בלתי ניתן לתיקון ביחסים שלנו עם ירדן ועם מצרים, אם לא תשכיל לגלות ריסון בכל מה שקשור להתנהלות בשטחים ולמדיניות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית.
מצרים משמשת גורם מתווך בינינו לבין חמאס. ישראל, שמכריזה על רצונה לספח חד־צדדית שטחים בגדה המערבית, עלולה לזרוק את גפרור התבערה שיביא להתפשטות האש. אחרי שנהרוס את יחסינו עם ירדן ומצרים, נבוא כמובן בטענות ובהאשמות בוטות ומתגרות כנגדן, אך נתעלם מהתרומה שלנו להתרחשויות, ובעיקר למחיר שכל האזור ישלם.
בשבוע שבו הלך לעולמו הנשיא מובארק, ראוי להרכין את הראש בהוקרה ובהכרת תודה למנהיג שהיה ידיד טוב יותר מכפי שיכול היה להראות. ובעיקר, עלינו להטמיע בתודעה שלנו את החובה המוטלת עלינו לשמור על יציבות היחסים עם שכנינו, גם אם שמירה זו כרוכה בוויתור על הישגים אלקטורליים זמניים, שערכם לא שווה בנזקם לאינטרס הלאומי שלנו.