בשבועיים האחרונים נמצא המתכון המנצח שיבטיח שבנימין נתניהו יהיה ראש ממשלה מהימין: לקיים בחירות פעם בחודש. 14 שנה עומד נתניהו בראשות הממשלה ומעולם לא ביצע את מדיניות הימין, לא הגשים את התפיסות של המפלגה והגוש שלו. אלא שלאחרונה זה התחיל לקרות.

השבוע, מעבר לסיורי הבחירות הרגילים בקריית ארבע ובשומרון שבהן הפריח, כמנהגו, הבטחות חלולות, הוא התחיל לבצע: הוא שחרר את הליכי התכנון להמשך הבנייה בשכונת הר חומה, אבל חשוב בהרבה - הוא התיר לפרסם מכרז ראשון לבנייה של יותר מאלף יחידות דיור בגבעת המטוס. ביום שלישי הלך נתניהו על צעד דרמטי נוסף, אם כי עדיין לא מעשי, כשהודיע על קידום הבנייה בשטח שבין ירושלים למעלה אדומים - E1.

הוא עדיין מונע את הקמת השכונה החשובה בעטרות, אבל מכיוון שהוא מודע לכך שרבים בימין כבר לא מאמינים לאף הבטחה שיוצאת מפיו - הוא התחיל לשלם במזומן, עוד לפני הבחירות. בד בבד הוא אפשר לנפתלי בנט להפעיל את סמכותו כשר ביטחון ולשחרר חסמים נוספים על בנייה ביהודה ושומרון ולהתחיל לעצור את השתוללות הבנייה הבלתי חוקית של הפלסטינים.

עיתוי ההודעות והמעשים הללו מקומם במיוחד - כמה ימים לפני ההליכה לקלפי. שהרי נתניהו הוא האיש שאחראי בשנים האחרונות לחנק של הר חומה, שכונה שהוא נאנס להקים אותה על ידי רוב חברי סיעת הליכוד שהכריזו עליו מרד. נתניהו הוא זה שעוצר מאז 2014 את הבנייה של גבעת המטוס, שמצויה במיקום קריטי מבחינת תוכניות חלוקת ירושלים. השבוע גם נחשף בגלי צה"ל כי האמריקאים הסכימו לבנייה כבר לפני למעלה משנה וחצי, אבל נתניהו עצר. כלומר, הוא עצמו מנע את סגירת הפרצה לחלוקת ירושלים.

נתניהו גם מונע זה כעשור את מילוי השטח שבין ירושלים למעלה אדומים בשכונות יהודיות, אותו E1. מדובר בפרויקט אדיר חשיבות, שלא רק יחסום את רעיון המדינה והבירה הפלסטינית, אלא גם יציל את ירושלים, המשוועת להתרחבות משמעותית. נתניהו גם אחראי להגבלות התכנוניות הדרקוניות שהוטלו על הבנייה ביו"ש, אלו שמחייבות אישור שלו לכמעט כל בית ושכונה. אישור שעל פי רוב לא ניתן.

רק עכשיו, כשהוא אחוז אימה מתוצאות הבחירות, עושה ראש הליכוד ניסיון היסטרי להוכיח שהוא באמת מנהיג הימין. הכל כדי להזיז אליו כמה מנדטים של מי שהפסיקו לקנות את ההבטחות שלו.

אלא שרק לפני מספר שבועות חצה נתניהו קו שאף בנייה בירושלים לא תטשטש. בתוכנית שהוא רקח יחד עם הממשל האמריקאי הוא הפך לאבי המדינה הפלסטינית.

רצוי להקשיב לדברים שאמר לפני כשבועיים השגריר האמריקאי בישראל דיוויד פרידמן, במכון של דורי גולד, מקורבו של נתניהו. פרידמן הסביר שנתניהו התחייב להקצות למדינה הפלסטינית את כל השטח שבו לא תוחל הריבונות הישראלית - כ־70% מיו"ש. בתחום הזה, לב יהודה ושומרון, התחייב ראש הליכוד להקפיא את כל היישובים ולבודד רבים אחרים. ההבטחה תקפה לארבע השנים הקרובות, גם ללא הסכמה פלסטינית. ישראל תקפיא הכל ותאפשר לפלסטינים לבנות את המדינה שלהם. כל זה נעשה ללא החלטת ממשלה או מפלגה, ללא הצבעה בכנסת.

לכן צריך בחירות, הרבה בחירות. כאלו שלא ייתנו לנתניהו וכמובן שלא לבני גנץ לקיים את ההתחייבות החמורה הזו כלפי האמריקאים. כאלו שיגרמו לנתניהו לרוץ כמו הארנב של אנרג'ייזר ולמלא התחייבויות של ימין עבור הבוחרים שבפתח. כפי שהדברים נראים בסוף השבוע הזה, נתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה הזמני הקבוע גם אחרי יום שני. רץ לעבר הבחירות הרביעיות, החמישיות והשישיות. עד שהוא יזוכה או יורשע בפסק דין סופי.  

פרדוקסלית, בבלגן הנוכחי זה נראה הפתרון הטוב ביותר. בגלל מערכת הבחירות הקרובה שבפתח, שתמיד תהיה איתנו, ימשיך נתניהו לשלם במטבע ימין לבוחרים שלו. רק בגללן הוא לא יצליח לממש את ההתחייבויות המסוכנות שלו לממשל טראמפ.

אם כי הממשלה חייבת להבהיר שהבטחות נתניהו לטראמפ לא מחייבות את ישראל. ובינתיים, המחירים שנתניהו נאלץ לשלם לימין יעשו את שלהם. הם ייצרו מציאות ויסגרו אופציות מסוכנות עד שיקום מנהיג אחר בליכוד - איש ימין אמיתי. הוא גם ישחרר אותנו ממלכודת הבחירות.

ימינה פנה

ביום שלישי הבהיר שוב בני גנץ למה לא ניתן להצביע עבורו. בראיון עיתונאי הוא פלט ש"מה שקובע זה בתי המשפט, ובמקום שיש מתח צריך לתת עליונות למערכת המשפט". לכאורה דברים יפים של פוליטיקאי טהור כפיים, אלא שהם מגלמים חוסר הבנה וסכנה גדולה.

בני גנץ, צילום: אבשלום ששוניבני גנץ, צילום: אבשלום ששוני

לידיעת הרמטכ"ל לשעבר: בדמוקרטיה הרשות השופטת אינה זו שמקבלת את ההחלטות ולמעשה היא כפופה לעם ולנציגיו - חברי הכנסת והממשלה. השופטים אכן צריכים לגרום לכך שהחוק יבוצע, אבל מי שמחוקקים את החוק וקובעים את הנורמות הם נציגי העם - הפוליטיקאים. כך, מעבר לציון נכשל בשיעור הראשון באזרחות, ברור שראש הקוקפיט מבטא הלך רוח. זה שהסגיר את קביעת הנורמות שלנו לידי אוליגרכיה משפטית, שברובה, בדור האחרון, מיישמת את ההשקפות של המיעוט - מחנה השמאל. לכן הצבעה לכחול לבן היא קודם כל הנצחת נורמות השמאל בחברה הישראלית.

נכון, בכחול לבן יש הרבה אנשים טובים ונקיי כפיים. אבל בפועל זו מפלגה שנעה בין כאוס רעיוני, למשל בתחומי כלכלה וחברה, לבין השקפות המחנה שהביא את אסונות אוסלו וההתנתקות - את המלכוד מול אש"ף ביו"ש והמבוך המדמם בדרום.

ראו את ההרמוניה עם "השותפים הטבעיים" ממרצ והעבודה - השמאל הקיצוני. ראו את הנכונות להסתמך על הימנעות של הרשימה המשותפת, נציגי האויב בכנסת. ממשלה שתוביל כחול לבן עם עמיר פרץ וניצן הורוביץ בהימנעות הערבים תהיה אסון, לא פחות. לכן המיאוס מפני הצבעה לגוש של בנימין נתניהו מוצדק לחלוטין, אבל לא מספיק כדי להתאבד לאומית.

עם האנשים הטובים שיש בכחול לבן אפשר להרכיב ממשלת שיתוף, שתתמקד ביעדים שאינם שנויים במחלוקת. אבל הקוקפיט פוסל את האפשרות הזו ומחייב אותנו לבחור באופן חד וברור.

היות שאי שימוש בזכות ההצבעה הוא איוולת גדולה, לא נותר אלא לחפש את הרע במיעוטו ולנסות להשפיע על דינמיקות מרכזיות בהתרחשות הפוליטית. להצביע לליכוד כל עוד היא לכודה בקסם האפל של נתניהו, ממש לא אופציה. אבל בהיעדר כל אלטרנטיבה, נותרה רק ימינה. כל מה שיש לומר על רפי פרץ מוצדק, כך גם הביקורת על התבטאויות מסוימות של בצלאל סמוטריץ'. אבל בנט ואיילת שקד הוכיחו את עצמם כשרים מצטיינים, ערכיים ובעלי יושרה. הם מציגים השקפת עולם רחבה ומבוססת, גם בתחום הכלכלי־חברתי. וכן - הם ימין אמיתי, לא כזה של הבטחות בחירות בלבד.

נכון, כנראה שאם הצבעת ימינה, הצבעת לגוש של נתניהו. אבל בהיעדר אפשרות לממשלת אחדות חייבים לבחור בין שתי רעות. חייבים לבחור בגורם שיוביל באופן מזוכך את הדינמיקות החשובות ביותר. למרות המשך הכניעה לחרדים, שאגב תאפיין גם את כחול לבן אם זו תגיע לשלטון, בכאוס הנוכחי חייבים לסתום את האף ולשים פתק "ימינה".