לא מזמן הזדמנתי למפגש שבו סיפר אדיר מילר איך הוא יוצר קומדיה. הוא הסביר מה עומד מאחורי הסרטון הוויראלי של "רותם שפיץ" - החיילת שמכחישה בתוקף שיצאה מוקדם מהבסיס, גם כשתופסים אותה על חם, ובסוף, כנגד כל הסיכויים, זה מצליח לה איכשהו. על כל עובדה שמטיחים בה היא עונה שוב ושוב באותה המנטרה: "לא יודעת מה אמרו, מה לא אמרו. אני? יצאתי בחמש". הקהל נקרע מצחוק, ומילר הסביר שבדיחה היא עניין של מוזיקה. אינטונציה מסוימת, משהו שמתנגן טוב ונתפס, ואז חוזרים עליו עם חברים ושוב צוחקים. זה דומה לפרסומות שמביך להודות שנקלטו בראש בלי ששמנו לב, ופתאום כולנו איכשהו יודעים לדקלם את מספר הטלפון של AIG.
ברוכים הבאים לעולם היצירה, שמכיל גם את תחומי הפרסום והתעמולה. זה מסקרן, עד שקולטים שזה בדיוק מה שרוחש מתחת לכל הוויכוחים ה"פוליטיים" שלנו. מתחת לססמאות הקליטות שתמיד נאמרות באותה אינטונציה כמו "לא היה כלום - כי אין כלום", "זה או ביבי, או טיבי" ו"לא ביבי, לא חוקרים". אילו זה היה נאמר בניגון שונה, זה פשוט לא היה נקלט.
מי שיש לו כישרון טבעי כמו מילר, קולט בחושיו מה יתפוס עם מספיק רפטיציות ויעוף ברשתות החברתיות. הכל בסדר, כל עוד זה מספק בידור או מחדיר רעיון שמטרתו טובה. אבל כשזה מתחיל לשמש ככלי מהוקצע שמשחק לאנשים בראש כדי ליצור אצלם תודעה, זה פתאום מפחיד קצת. זה אפילו מפחיד יותר כשמטרת הכלי היא לשלוט בציבור באמצעות המשחק בתודעה.
הטקטיקה אכן "נשאה פרי", כי מי שלא עוקב בכפייתיות אחר האקטואליה המטורללת קולט רק חלקי דברים מפה ומשם. אם עד כה גנץ נתפס כנקי כפיים, עכשיו הצליחו פתאום לגרום לאיזה שני מנדטים לחשוב ש"בעצם כולם מושחתים". כאילו יש דמיון כלשהו בין משפט בעוון שוחד לבין חקירת חברה שמתישהו תיפתח בעקבות דרישתו של ממלא המקום החדש לפרקליט המדינה, שמונה בידי שר המשפטים החדש, שמונה בידי הנאשם עצמו. אין פה שום סימטריה ושום דמיון. אבל העיקר האינטונציה, לא?
מי שמבין אינטואיטיבית את המשחק בתודעה, וגם את חוקי ההתנהגות התזזיתיים של התקשורת המקוטבת בעידן הרשתות, יכול לחולל פלאים או לעשות שמות. העיתונות עטה על הודעות פוש וחלקי כותרות מהירות, וכך כמעט כל כותרת על גנץ בשבוע האחרון הייתה תוצר של ספין.
גנץ השיב שבמקרה כזה הוא יעדיף את העליונות של מערכת המשפט על המערכת הפוליטית. אבל מה, במקום להתעסק באמירה האנרכיסטית של דרעי - שכבר ישב בכלא פעם אחת ויש המלצה להעמידו לדין שוב - התעסקו בספין. העסק עבד במין גאונות שכזאת. צריך כישרון כדי לשחק בתודעה של אנשים.
כוונות הליכוד ל"קמפיין חיובי" ירדו לטמיון נוכח ההובלה המתמשכת של כחול לבן בסקרים. אין ברירה, הבינו שם, צריך להעצים את טקטיקת ההכפשות השקריות. כשברקע נשלחים מסרונים אנונימיים עם סיפורים שמשלבים פורנו, איראנים וגנץ, וחבורת הליכוד מהדהדת ש"משהו לא בסדר איתו", גם העיתוי הנוגע למימד החמישי התאים בצורה נפלאה. הרי כל הכוונה הייתה לטשטש, ומתברר שאין צורך באמת או בעובדות אם יש מיומנות בשימוש נכון באינטונציה.
המאבק על התודעה מנצח בבחירות, או לפחות מאפשר להגיד שלא הפסדת. לכן אלו ימים שבהם צוות הליכוד יעשה הכל כדי שנשכח שבעוד שבועיים וחצי נתניהו יעמוד לדין. כאילו בונה על כך שכשניזכר, כבר יהיה מאוחר מדי. אז יישלף חוק צרפתי מקוצץ, שלא כולל הגבלת קדנציות, או עוד בקשה לחסינות באיזו אמתלה או פסקת התגברות. ייעשה מה שצריך, ואז גם ההפך.
לכחול לבן יש ססמאות קליטות פחות וח"כים שלא יודעים לדקלם לצורך הרפטיציה. כשהם אומרים שהם רוצים ממשלת אחדות זה מפני שהם באמת מעוניינים בה, ולא כי זה משרת תחבולה כלשהי. גם הם יורדים נמוך בתגובה על השמצות, אבל הם פשוט פחות טובים בזה. הם לא באמת מקצוענים בתחום, בעוד בליכוד יודעים לעשות הכל אם זה יניב עוד מנדט.
כחול לבן כאלטרנטיבה שלטונית אינה שונה מהותית מהליכוד ברמת האידיאולוגיה, אבל כן שונה מהותית בהיבט הזה, לטוב ולרע. היא מכונת תעמולה משומנת פחות. אומנם מיומנות בתעמולה היא נדבך חשוב בפוליטיקה, אך עד גבול מסוים, והגבולות הם בדיוק מה שמחפש מי שמצביע עבור המפלגה.
יש פה שני צדדים, וכל אחד מהם משחק במשחק אחר. הליכוד מציית למנהיג ורואה סביבו ג'ונגל, שבו הכל מותר ואין קווים אדומים. יש אנשים שמרגישים בטוחים עם ראש ממשלה כזה, כי הדבר נוסך בהם הרגשה שהוא חזק גם כנגד אחרים. בכחול לבן יש קבוצה פחות צייתנית, פחות מבינה באינטונציות, שרואה גם את פני הווילה ולא רק את הג'ונגל מסביב.
יש קווים אדומים, ולאנשים מסוימים נגרמת הרגשת ביטחון דווקא מכך שהמנהיג איננו חלקלק. הם רוצים ניהול אחר, כי בעיניהם המערכת הפוליטית מתעצבת בצלמו של העומד בראשה, ומי שמנהל קמפיין שקרי חסר גבולות, ינהל כך גם את המדינה. בעצם אנחנו צריכים להחליט איזה משחק אנחנו רוצים. זוהי מהות הבחירה בשבוע הבא.
התרעות פיקוד העורף