הרומן שלי עם וירוס הקורונה החל כבר לפני כמה ימים, כשהוזמנתי לתוכנית בוקר כדי לדווח על סרט שעשיתי. בזמן שהמתנתי באולפן לרגע שבו יגיע תורי לשאת דברים רבי־טעם לאומה, הבינותי שהאדם שיושב ממש בסמיכות אליי נחת מסין עם משפחתו לא מזמן, ואחרי בידוד ארוך ובדיקה רפואית נמצא שהוא בריא ותקין.

האזנתי לדבריו בקשב רב אבל לאט־לאט, בזמן שדיבר התגנבה מחשבה מבהילה למוחי. מאחר שמדובר בווירוס הפכפך ולא צפוי, הרהרתי, ישנה סבירות - קלושה מאוד אומנם אבל עדיין קיימת - שהוא נושא בגופי את הנגיף ולמעשה מידבק.

מישהו בכלל יודע איך הדבר הזה עובד? האם הווירוס מנמנם ואז תוקף? מתפרץ ונח ואחר כך מזנק? האם הוא נופל בעיקר על זקנים או שהוא מעדיף צעירים? האם הוא עט על גבוהים ואולי דווקא מחבב נמוכים? בימים הללו כל תיאוריה הופכת ללגיטימית, נשקלת ברצינות תהומית ומלחיצה את הנשמה.

מכיוון שנדמה היה לי שכל המומחים בארץ ובעולם פשוט לא מבינים כלום על הנגיף, חשתי בסכנה ברורה ומיידית. מרגע שהסתיים המפגש הזה, כל שיעול או כחכוח קטן שבקע מגרוני הפכו מיד לתסמין מבשר רעות. במחשבתי הם בישרו על מותי המתקרב.

חלפו ימים והתחושה הייתה בסדר. ברוך השם. טרם חטפתי את המכה. נשמתי לרווחה, אבל רק לזמן קצר, משום שלפתחי נחת אתגר חדש: טיסת עבודה לארצות הברית, על כל סכנותיה ומורכבותה. לצורך שמירה על הבריאות והרגעה עצמית התארגנתי על חבילת אנטי־קורנה מאולתרת, שכללה מחטאים, פדים ספוגי אלכוהול ומסיכה משוכללת שחבר צדיק הביא לי. יצאתי מוכן לנתב״ג.

צילום: רויטרסצילום: רויטרס

בשדה התעופה האזרחים התנהלו כאילו אין מגיפה בעולם. חיפשתי אנשים שעוטים על פניהם מסיכות, בחנתי אם אנשים בוחרים להתרחק אלו מאלו, וגיששתי אחר סימן כלשהו לבהלה. כלום. חוץ ממני כל מי שהיה סביבי נראה מבסוט ומחויך מעצם העובדה שהוא עף לחו״ל. על המטוס הדברים היו דומים.

מעשית הייתי כמעט היחיד עם מסיכה. אף על פי שהובכתי, חבשתי אותה. בסוף הפחד גבר על הרצון להיות קול. זה עניין מורכב להסתובב לאורך זמן עטוף פיזית ואופנתית. בשלב מסוים מצאתי את עצמי נושף את הבל פי, ולכן מדי פעם, כדי לא להתעלף, נאלצתי להרים את הכיסוי ולנשום אוויר מזוהם.

המשך הטיסה עבר עליי בחיטוי אינטנסיבי של המגש והידיות, נשנוש זהיר של מאכלים שהגיעו סגורים ואטומים והצעת מסיכות לנוסעים שישבו בסמוך אליי - ושלא הביעו עניין במתנה שהצעתי. ברגע הנחיתה אחז בי פחד, שמא בבדיקה הרפואית שנערכת בכניסה למדינה יגלו שאני נושא חס ושלום את הנגיף ואשלח לבידוד ארוך ומייגע עם תיירים מאיטליה, מקוריאה ומסין.

הידקתי את רצועות המסיכה ופסעתי בשדה התעופה המקומי, מוכן לגדודים של לוחמים בווירוסים ולפקידי הגירה. גם הפעם התאכזבתי. אף אחד לא שם קצוץ על האזהרות. אין מסיכות, אין בדיקות של הנכנסים. כלום. זה הרגיע והלחיץ אותי בו זמנית. בנסיבות הללו אדם חולה יכול בקלות להשתחל לניו יורק ולהדביק המונים.

חבר מקומי הסביר לי בשיחת טלפון שהווירוס לא הגיע לתפוח הגדול ואין מה לדאוג. גישתו הבטוחה עוד יותר הטריפה אותי, ונטעה בי תחושה שהאדישות הזו תהרוג את כולנו. מבוהל עד עמקי נשמתי נסעתי עם המזוודות לבית מרקחת כדי לקנות מונעי מחלות ומחזקי בריאות. כמובן שנהג המונית עקץ אותי כאחרון התיירים והשיב בתגובה לטרוניה שלי על המחיר שתקע שאני חייב לו טיפ שמן ושכך נהוג. איזה סצינה הוא עשה לי, שיהיה בריא.

מחרדה שישתעל עליי שילמתי לו ונחפזתי לפרמאסי הקרוב. האמריקאים הם מלכי התרופות. בכל סופר פארם מקומי אפשר למצוא מזור ומרפא לאינסוף צרות רפואית. מעששת קלה ועד לדום לב. בבולמוס מטורף הכנסתי לעגלה משככי כאבים, מורידי חום, מחסלי ליחה וקינחתי בבופה של ויטמינים.

המחשבות הרעות הוציאו אותי מאיזון והפכו אותי לקונה רע מאוד. אחרי התשלום גיליתי שהוויטמינים בצורת סוכריות גומי שרכשתי רוויים בסוכר ועמוסים במרכיבים איומים. למרות זאת החלטתי ליטול קוקטייל של כדורים, מה שגרם לי להרגיש גרוע במיוחד.

השילוב של הטעם המחורבן לצד העובדה שהוליכוני שולל כאחרון הפתיים בשעות הראשונות שלי בעיר הענקית הרסו לי את הבריאות. עכשיו אני יושב בחדר בית המלון, תשוש מהג׳ט לג, ספק משתעל ספק מבואס ונאבק בווירוס החדש שהתפרץ רק אצלי: ״עוקץ התיירים״. יש האומרים שהוא הקטלני מכולם.