להצביע או להפסיד את המדינה: זו אינה גזירה משמיים. אפשר לעצור אותה. זה בידיים שלנו. אם ישיג את 61 המנדטים המשועבדים לו, יסתער נתניהו ביום שאחרי על מה שנותר מהסימנים החיוניים של הממלכתיות הישראלית. הוא "יחשוף" את "מעלליו" של היועץ המשפטי לממשלה וידיח אותו. הוא ימנה מפכ"ל בלפוראי. הוא יעקר את סמכויותיהם של כל אלה שנותרה להם סמכות כלשהי. הוא יכריע את בית המשפט העליון. הוא יאלף את המעטים שעדיין ניצבים מולו. יהיה כאן מסע טיהורים נרחב שטרם ראינו כמותו. הוא לא ישאיר אבן על אבן ממה שבנו כאן אבותינו. 

לפני שבוע נפלט לו שאינו פוסל "חוק צרפתי" שימנע את העמדתו לדין (אגב, הוא כבר הועמד לדין). אתמול הוא הכחיש. מי שמאמין להכחשה הזו ("מה? מה פתאום!"), שלא יבוא להצביע. כל האחרים צריכים להבין שאלה רגעי ההכרעה, שלא תהיה הזדמנות נוספת, שזה עכשיו או אף פעם, שזה להצביע או להפסיד את המדינה. זה לא ימין ולא שמאל, לא ערבים ולא יהודים, לא אשכנזים או ספרדים. זה ישראלים שרוצים להמשיך לחיות במדינה שעליה הכריז בן־גוריון בה' באייר תש"ח.

160 אלף תל אביבים לא השתתפו בהצבעה הקודמת. זה בין 4 ל־5 מנדטים. אם אני מראשי כחול לבן, אני גר בתל אביב משלשום ועד יום שני בעשר בלילה. עובר קניון־קניון, בית קפה־בית קפה, רחוב־רחוב, מבית לבית ומדלת לדלת. אין כאן שמאל ואין כאן ימין. יש כאן מלחמה אמיתית על דמותה של המדינה הזו. הבחירות האלה יוכרעו על אחוזי הצבעה. הציבור שיגיע בהמוניו, ינצח. מי שירצה יותר, יגשים.

נתן אשל (צילום: נועם מוסקוביץ', פלאש 90)נתן אשל (צילום: נועם מוסקוביץ', פלאש 90)


אילנה דיין הביאה אתמול בערוץ 12 הקלטה מדהימה. נתן אשל, האיש הכי קרוב לבני הזוג, מדבר בשיחה סגורה על הליכודניקים, על השנאה, על "שיטת נתניהו" לרתום את היצרים האפלים ביותר למען ביצור שלטונו. אשל, בקולו, מסגיר את הסיפור כולו: "הצלחנו להטריף אותם", הוא אומר על מצביעי הליכוד, "השנאה הזו היא מה שמאחד... את המחנה שלנו". הוא מכנה אותם ה"לא אשכנזים". הוא גם מחווה את דעתו (המלומדת) על מירי רגב (לא נחזור על זה כאן), ומדגיש שוב ושוב איך השנאה משרתת את המטרה העליונה: נתניהו.

אשל מציע לבן שיחו (ההערכה היא כי מדובר ברונן צור) לעבוד אצל נתניהו "בשני כובעים". הוא יקבל שכר על ייעוץ למפלגה ולקמפיין, אבל ישרת גם את נתניהו האיש בייעוץ תקשורתי אסטרטגי אישי, חינם אין־כסף. זו שיטה ידועה, שנחשפה כאן ובמקומות אחרים פעמים רבות. אשל מודה שהוא לא יוכל לגייס מימון לעניין האישי, אבל זה יוסדר דרך המימון הציבורי. אם ההצעה הזו באה על דעתו של נתניהו, היא מחייבת חקירה פלילית. אגב, יש כבר עד מדינה מוכן: ניר חפץ הועסק בדרך הזו בדיוק. היו אחרים לפניו.

אז אם אתם מתגעגעים לימים שבהם לא זרמו נחילי דם רע ברחובותינו, אם אתם רוצים לחזור לימים שבהם אפשר היה לצלוח קמפיין בחירות בלי לטנף ולהכפיש ולשקר ולהעליל ולהטריף ולשקר שוב, ושוב, ושוב, עד אין קץ, כל מה שאתם צריכים לעשות זה לבוא להצביע מחר. צריך להחזיר את השפיות, צריך להרגיע את הרוחות, צריך לרפא את הפצע. אין היום מו"מ מדיני אמיתי, אין שום אוסלו על השולחן, אין פרטנר וגם אין איום קיומי על מדינת ישראל. אנחנו צריכים להירגע ולחזור לחיות ביחד. אנחנו חייבים לשחרר את המדינה מלפיתת החנק של נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. הוא צריך לעשות בדיוק מה שדרש מקודמו: להגן על חפותו בבית המשפט, ולא מתוך לשכת ראש הממשלה. הוא לא מוכן לשחרר אותנו, ולכן צריך פשוט לשחרר אותו.

נשלף מהעבר

הייתה עוד קלטת: זו שהביא עמית סגל בחדשות 12 ביום חמישי. הקלטת שבה נשמע ישראל בכר מותח ביקורת קטלנית על הבוס שלו, בני גנץ, ומודה שהוא מסוכן לישראל. למה? כי "לא יהיה לו אומץ לתקוף באיראן!!". בכר הוקלט על ידי "הרב" שלו, גיא חוברה. הוא פותה במיוחד לשיחה, שבה אמור היה לקבל ייעוץ אישי מאותו רב בענייניו האישיים הרגישים ביותר. מי שמאזין לטרמינולוגיה של הרב, שומע את ההטפות של נתניהו לאורך השנים בעניין האיראני: לגייס את אומות העולם, לבטל את רוע הגזירה וכו'. חוברה מקורב גם לנתניהו וגם לעורך דינו, עמית חדד. נתניהו היה אצלו יום קודם. חוברה עצמו רצה לקבל אישור לפרסום הקלטת מהסמכות הרוחנית שלו, הרב קנייבסקי. בינתיים נתניהו הוא זה שנפגש עם נכדו של קנייבסקי (והאיש החזק בחצר) ביום חמישי בלילה.

בני גנץ (צילום: אבשלום ששוני)בני גנץ (צילום: אבשלום ששוני)


הדברים שאמר בכר קשים. אני לא חושב שהוא מאמין שבני גנץ טיפש. יש לי יותר שיחות עם בכר מאשר ל"רב" חוברה. יכול להיות שהוא לא מעריך אותו כראש ממשלה פוטנציאלי. אבל העניין האיראני הופך את הסיפור כולו לגרוטסקה: ראשית, כי התקפה על איראן לא נמצאת כעת על השולחן. זה לא בקלפים לא בספרים. זה היה בעבר. 

תזכורת: בני גנץ היה רמטכ"ל שהכין את צה"ל לתקיפה באיראן ובנה את "האופציה הצבאית" שהחלה להיבנות בימי קודמו, גבי אשכנזי. בנימין נתניהו היה ראש ממשלה שפחד לנצל את האופציה הזו, שעלתה מיליארדים, והשתפן. בשנים 2010 עד 2013 התקיפה באיראן הייתה על שולחנו של ראש הממשלה, אבל הוא לא העז לתת את הפקודה. הוא האשים את "השביעיה" ואחר כך את "השמיניה", ואת שטייניץ ואת אלי ישי ואת מי לא, חוץ מעצמו. עכשיו הוא מאשים את גנץ. אם זה לא היה מפחיד, זה היה מצחיק.

בני גנץ אינו המועמד האידיאלי שלי לראשות הממשלה. אני לא יודע אם אצביע כחול לבן מחר (מתלבט בין גנץ לליברמן לעבודה־מרצ־גשר). אבל בני גנץ הוא איש ישר, אמיץ (40 שנה בשדות הקרב), שלא שונא אף אחד ושמעטים שונאים אותו. אם ייבחר, ישתרר פה שקט. כל מה שצריך עכשיו זה לרפא את הפצע, לאחות את הקרעים, להרגיע את הרוחות ולעשות את כל זה בלי לפגוע בביטחון. המשימה הזו אינה גדולה על מידותיו.