בין שני מחנות: מחר בחירות. יוצאים לקלפי בפעם השלישית תוך שנה. הקלפי שלי ניצבת בבית הספר הישן בתל ברוך בתל אביב. בשנה האחרונה הייתי בבית הספר הזה יותר פעמים מאשר בזמן שהילדים שלי למדו בו.

אלה בחירות טיפשיות ומרושעות שיש להן מטרה אחת: להעניש ראש ממשלה שהביא את ישראל למצב הטוב בתולדותיה. התאווה להעניש אותו לוהטת ומגעישה את כל שונאיו. כוחם עוד לא מספיק כדי להעיף אותו, לזרוק אותו, להיפטר ממנו, ושאר הביטויים שבהם הם מגדירים את מטרת המאבק שלהם, אבל זה די קרוב, ומעודד את השואפים להדיח את ביבי לתת את כל מה שיש להם. זו המטרה שאין בלתה, ונראה שאין טעם לנסות לשכנע את בוחרי “רק לא ביבי” לעצור ולשקול את הרגשות שלהם מול טובת המדינה.

בנימין נתניהו (צילום: אמיל סלמן)בנימין נתניהו (צילום: אמיל סלמן)


עיתון זר ביקש ממני לכתוב על מה השתנה בישראל. היה לי קל לכתוב על השינוי הכלכלי לטובה עד לדרגה שבה התמ”ג הישראלי עובר מדינות אירופיות, היה לי קל לכתוב על השינוי המדיני לטובה עד לדרגה שבה ארצות הברית מכירה בהתנחלויות, אבל היה לי קשה לכתוב לקוראים בחו”ל על שינוי פחות נעים שחל בישראל, שינוי שמאפיין את השנים האחרונות בעקבות ההאשמות נגד נתניהו. ישראלים רבים, שתמיד האמינו במערכת המשפט, שינו את יחסם. ערב הבחירות של מחר בבוקר, האמון במערכת המשפט עורער לחלוטין. רוב הישראלים היהודים לא מאמינים שהאשמות נתניהו מצדיקות רדיפה כזו, וגם לא ממש מאמינים שנתניהו יזכה למשפט צדק. בין אלה שאיבדו את האמון במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט יש גם לא מעט משפטנים. חוש הצדק של ישראלים רבים מתקומם נגד השנאה לראש ממשלה. בהפלתו הם יראו הענשת אדם שהביא את ישראל לדרגה גבוהה בתחומים רבים.

יש חשש שבארצות הברית ישלוט אדם שטוף שנאה לישראל באופן הבוטה ביותר, אדם שמכנה את נתניהו גזען תוך העוויית פניו בתיעוב. כמו אחרון המנבלים את הפה. האדם היחיד שמסוגל להתמודד עם מנהיג מסוכן כזה בארצות הברית הוא בעל הניסיון, הביטחון, החזון ויכולת העמידה אצלנו. האם נתבשר מחר בערב בתוצאות המדגם שהוא הודח? יש סיכוי שכן.

השנאה כלפי נתניהו נשענת כרגע על כתב ההאשמה. עם זאת, אותו להט משטמה התקיים גם כאשר לא היו כתבי אשמה. פעם זה היה בגלל שיש לו שיער סגול. פעם בגלל גלידה בטעם פיסטוק. אני זוכר שבלי כתב אשמה כלשהו, השנאה געשה בגלל שנתניהו נאם בפני שני בתי הנבחרים בארצות הברית, וזכה לכל כך הרבה מחיאות כפיים תוך קימת נבחרי העם האמריקאים המריעים שוב ושוב, עד שהיה חשש שכולם שם יקבלו כאבי ברכיים. אני זוכר את התגובות בארץ, בסביבתי, שבה מעטים מצביעי נתניהו, וגם בתקשורת השונאת. מחיאות הכפיים הכאיבו להם בלב. לו הייתי מציב קלפי בסביבה הזו הם היו מדיחים את נתניהו תוך שניות, עוד לפני שהוא סיים את הנאום, רק כדי שהוא לא יזכה לעוד מחיאות כפיים.

הפגנת הליכוד  (צילום: אבשלום ששוני)הפגנת הליכוד (צילום: אבשלום ששוני)


מחר הולכים לקלפי. מי שיש לו מסיכה ומודאג, אולי יעטה מסיכת הגנה. אין הגנה מהפילוג הכואב בעם. חלק מהמצביעים נחושים להצביע למפלגה שמבטיחה להם דבר אחד בלבד: שנאה לנתניהו ולבוחרי נתניהו. זה מצע מספיק ומספק לבוחרים האלה. אם בטלפונים קופצת בימים האחרונים מודעה: “או כחול לבן או ארדואן” זה לא אומר שמישהו בהנהגת כחול לבן באמת חושב שנתניהו הוא ארדואן. זה אומר דבר חמור יותר: שמומחים בדקו ומצאו שביטויי שנאה כאלה קוסמים לבוחרי כחול לבן ויניעו אותם.

המדכא ביותר הוא שיש הקבלה מסוימת בין השנאה לנתניהו תוך התעלמות מהישגיו, לבין החלוקה החברתית בישראל. ההיגיון כבר מזמן לא פועל על שכבה מסוימת. אם נעשה מבחן ונציב אדם מול 500 איש אקראיים שעוברים ברחוב, ונבקש ממנו לציין מי מהם מצביע ימין ומי שמאל, הוא יקלע ב־80% של הצלחה, רק מתוך מבט אחד בהם. כל חריג מהסטריאוטיפים יזכה בקריאות תדהמה כמו מול קסם משעשע. זה נורא. פירוש הדבר הוא שאין להיגיון, לתוצאות, למדדים אובייקטיביים של הצלחות שום השפעה. נחשו איזו מפלגה ניצחה בהפרש ענק בשתי הבחירות האחרונות בקלפי שבה אני מצביע בתל ברוך בצפון תל אביב. וואלה, ניחשתם נכון.

מחר בערב, כשנצפה בתוצאות הראשוניות, נראה אם גם התקשורת השמאלנית הוותיקה השפיעה, או אם הגיוון הקטן שחל בתקשורת נותן אותותיו.