כשהייתי ילד, הייתה ההורות היומיומית עניין לאמהות. זה לא שלא היו לנו אבות - היו ועוד איך! אבל אבא היה זה שצריך לחכות שישוב מהעבודה, ולקוות שלא יהיה עייף מדי כדי שיוכל לבלות בחברתנו.

אני שייך לדור שגודל בידי נשים (כשלא היו אלה האמהות שלנו, היו אלה המורות בבית הספר). ההוויה הזאת קבעה תודעה מפוצלת: מצד אחד אצל רובנו התפתחו הערכה וכבוד כלפי מי שגידלו אותנו, ומצד שני בגרנו אל עולם שבו תפקיד האישה מוגדר. בשנות ילדותי האמהות שיצאו לעבודה עבדו לרוב במשרות חלקיות או בתפקידים זוטרים. "אשת קריירה" הייתה לא רק נדירה אלא גם חשודה. שהרי היה ברור שלא באה אותה "קריירה" אלא על חשבון הבית, המשפחה והילדים.

גם בבגרותי הייתה ההורות בכללותה חוויה אמהית. משום שאופי העיסוק המקצועי השונה בין הגברת קיפניס לביני הכתיב שמבין שנינו אני הוא שהיה יכול לפנות את שעות אחר הצהריים שלו, הרי שאני אספתי בדרך כלל את הילדים מהגנים ובתי הספר, פיזרתי לחוגים, לקחתי לחברים או אירחתי בביתנו. לא אחת הייתי אחראי גם על המקלחות, ארוחות הערב ועוד. הוסיפו לכך את הנטייה הטבעית שלי למלאכות המטבח - וקיבלתם מבנה משפחתי מאוד לא קלאסי.

לא אטען שהייתי אטרקציה מוחלטת בנוף האמהות בשכונה, אבל בהחלט הייתי יוצא דופן - גם עמוק אל תוך האלף הנוכחי. בתי הבכורה (כיום כמעט בת 25), נתנה לכך ביטוי אי־שם לפני שני עשורים, כשאמרה: "אצל רוב הילדים האמא מבשלת ולאבא יש מכונית. אצלנו זה להפך".

עוד כמה שנים חלפו, ואת השינוי שאני הייתי בין הראשונים להטמיע בחיי, ראיתי מתפתח מסביב: בהתחלה היו אלה הבקרים של ימי שישי, יום המנוחה להורים, שבהם נראו יותר ויותר אבות לוקחים את ילדיהם לגן.

כאן אפתח ברשותכם סוגריים גדולים ואציין כי מיעוטם עשה זאת בשמחה וגיל. רובם נכנע לדרישה של בת הזוג, כמו גם לתקווה שישוב לבית ריק מילדים ואולי יזכה למעט עונג שישי מלווה בפסקול מקורי. נו, אתם יודעים, זה שהופך לקורבן הראשון של פלישת הצאצאים לחיינו. לא בכדי השעות האידיאליות במערכות היחסים בין ההורים הן בימי שישי בין 10 ל־12. פתאום הם צועדים לקפה השכונתי שלובי זרוע (אחרי שבקושי החליפו מילה זה עם זו לאורך השבוע). התענוג אומנם כבר מאחוריהם, אך הילדים עודם בגן או בבית הספר.

לפני שהוא יתחיל לתכנן איך הוא בורח לבירה עם החברים שלו, ובעוד היא מתכננת להפיל עליו את הילדים גם בצהריים כדי לזכות בשנת היופי שלה - שאיפות מנוגדות, שיובילו בהכרח למריבה שעלולה להקרין על כל סוף השבוע - הם מתענגים על השעתיים היחידות בשבוע שבהן גם הורים יכולים להיות, קודם כל, בני זוג. סגרנו סוגריים.

אט־אט גם זה השתנה. כלומר, שישי בבוקר (והרחבות שלו, כגון צימר בצפון או גיחה לחו"ל) נותר מפלטם האחרון של ההורים, אבל היומיום הפך שוויוני יותר. אם הייתי צריך לנסח סטטיסטיקת אצבע לפי הנעשה בשכונה שלי בלב תל אביב, בהסתמך על תנועת ההורים וילדיהם בבוקר אל הגן הסמוך, הרי שאם בתקופתי היה צועד לגן אב אחד על כל עשר אמהות, החלוקה כיום היא בערך 60-40. עוד לא שוויון מוחלט, אבל כבר לא רחוק משם. נכון שמדובר על לב תל אביב, "הצנטרום של הפיילה" בפי הגששים ואזור של "מסגלים מוקדמים" בפי אנשי השיווק - אבל כבר למדתי שאבן שנזרקת לשלולית בשכונה שלי, מעוררת גלים שיגיעו לבסוף עד לקצוות הארץ.

האם עומדות רגלינו, גם אם מדשדשות מעט, בשערי "העידן הפיני", זה ששואף לשוויון מוחלט? הדעת נותנת שילדים הגדלים במסגרות שוויוניות יקבלו את השוויון המגדרי כנתון. ילדות שבגרו אצל נשות קריירה, למשל, הפעם כבר בלי המשמעות הכפולה השלילית, ישאפו לקריירה משלהן. ולכאורה בעוד מספר שנים, חמש או 50, ייטשטשו ההבדלים בין המינים ויצטמצמו לפיזיולוגיה גרידא.

האם זה באמת מה שיקרה בעידן נטול "הסללה מגדרית" או "ריצוי", שני מושגי יסוד בשיח הפמיניסטי? או שאולי יתברר שעם כל הכבוד לשינויים התודעתיים, דווקא הפיזיולוגיה הבסיסית היא שתגבר ותותיר את חלוקת התפקידים הקלאסית על כנה כסטנדרט, כזה שאולי יכיל באהבה והבנה את החריגים אבל ישמר את הנשים קודם כל כאמהות?

בין הפותרים נכונה תוגרל "אבהות ישנה", כזאת שחוזרת מאוחר מהעבודה, ומתקבלת בשולחן אוכל ערוך ובמים חמים במקלחת, שלאחריה אפשר לעלעל בעיתון, לפרוש אותו על הפנים ולנמנם עד מהדורת "מבט", ארץ לעולם לא של הגבר החדש.