75 שנה מלאו לשחרור אושוויץ, והעניין בחייו ובמותו של "מלאך המוות" של מחנה הריכוז ד"ר יוזף מנגלה אינו גווע. עבור ישראל היה העניין במנגלה עירוב עוצמתי של רגשות, תחושה היסטורית ופוליטיקה, שמנע ממדינת היהודים לתת את הסכמתה לסגירת "תיק מנגלה", ולחתום על מסקנות הוועדה שחקרה אותו ככל שיכולה הייתה להמשיך ולסרב.
עבור העולם, זה היה עניין מורבידי בבלתי נתפס, במה שלא יכול היה ולא אמור היה להיות ולקרות. ב־2017 ניתן הפרס הצרפתי היוקרתי לספרות לרומן על חייו של מנגלה בשם "La Disparition de Josef Mengele" מאת אוליביה גז. שנה קודם לכן התפרסם באמריקה הרומן "מישלינג" מאת אפיניטי קונר, על מנגלה באושוויץ. בספטמבר 2017 פרסם המוסד דוח ובו גילויים רבים, שהיה מבוסס על התיק החסוי של מנגלה.
בחודש שעבר ראה אור באמריקה "Mengele: Unmasking the 'Angel Of Death'" ("מנגלה: חשיפתו של 'מלאך המוות'") מאת דיוויד מרוול, תחקיר מרשים בהיקפו ובפרטיו, שנכתב בידי מי שהיה בכיר במשרד המשפטים ואחד משלושת חברי הוועדה לחקר מנגלה שהוקמה ב־1985 בלחץ הציבור. קשה להציג כאן את עיקריו של ספר עב כרס. אבל עשיתי את מיטבי.

***
     
בתחילת אוגוסט 1945 שוחררו הקצינים־רופאים מנגלה, אולמן וקאלר מהשבי, צוידו בתעודת שחרור, מסמך חשוב שהעיד שעברו בדיקה קפדנית בידי כוחות הכיבוש האמריקאיים ונמצא כי הם רשאים להירשם ברשויות המקומיות במחוזות מגוריהם. המסמך היה משום עדות שהאמריקאים סרקו את עברם, התעמקו בו, לא זיהו אותם כפושעי מלחמה והם היו רשאים לקבל קצבת מזון וסיוע נחוץ אחר. האמריקאים היו אמורים לזהות את מנגלה. הרופא הסאדיסט בעל הרווח המזהה בין שיניו הקדמיות וחיוך הקרוקודיל שלו אמור היה להיות מוכר להם. אבל אמריקה לא הייתה ערוכה למיין את מאות אלפי השבויים שנפלו בידיה ובעיקר לא הייתה מעוניינת בכך. היו לה תוכניות אחרות עבורם. חלקן פשעים חדשים נגד האנושות.
מה שסייע למנגלה לעבור בהצלחה את הבדיקה היה העובדה שלא היה לו הקעקוע האופייני לחברי הוואפן אס־אס, שהיה צרוב בבית השחי של היד השמאלית וציין את סוג הדם שלהם. הקעקוע נחשב להוכחה חותכת לחברות באס־אס. כקצין רפואה לא התקשה מנגלה להימנע מהקעקוע. העובדה שמנגלה זוהה ואותר על ידי המוסד כבר ב־1962 ולא נלכד היא כישלון מבצעי מהדהד ומעורר תמיהה ותהיות רבות בהתחשב באינסטינקטים הבריאים ובתושייה שהניחה לאנשי המוסד להתקרב אליו כל כך. כאן בערך טמונים שורשי השאלה מה היה ההיגיון שהנחה את ישראל להשקיע מאמץ מבצעי וכספי גדול, כולל ההחלטה לחטוף את אדולף אייכמן ממדינה ידידותית ריבונית כארגנטינה ולסכן את הקשר עמה, ולהניח למנגלה לנפשו.

מנגלה - הספר (צילום: כריכת הספר)מנגלה - הספר (צילום: כריכת הספר)

ב־8 בינואר 1960 הובא לידיעת איסר הראל, הממונה על המוסד, מידע בדבר אפשרות שמנגלה נמצא בארגנטינה. צייד הנאצים שמעון ויזנטל, שבמוסד תמיד היו חלוקים על פועלו, פנה לאפרים אילני, איש המוסד בדרום אמריקה, וביקש ממנו לבדוק את הנושא. אילני לא הצליח לספק מודיעין מוצק אך דיווח להראל על בקשת הסגרה גרמנית למנגלה ותשובה מתחמקת של ממשלת ארגנטינה. בשלהי חורף 1960, כאשר תכננו אנשי המוסד את חטיפת אייכמן, הם ניסו לאתר גם את מנגלה, אך ללא הצלחה. במוסד לא ידעו שמנגלה עזב את ארגנטינה לפרגוואי ב־15 במאי 1960, חמישה ימים אחרי תפיסת אייכמן ובזמן ששהה עדיין בדירה מאובטחת בבואנוס איירס.
החוקרים הישראלים שאלו את אייכמן על מנגלה. אייכמן הודה שפגש במנגלה שלוש פעמים. הוא לא ידע שהגבר הגרמני הוא מנגלה והכיר אותו בשם הלמוט גרגור. רק מאוחר יותר זיהה אותו. לפני שעזב את ארגנטינה עם אייכמן, עשה הראל מאמץ אחרון לאתר וללכוד את מנגלה. הוא שלח את אחד מאנשיו למוסך שבו עבד "גרגור" אך ללא תוצאות. כך נשלל מהראל הסיפוק להפוך את לכידת אייכמן להישג כפול ולחזור מארגנטינה עם השניים שהיו ללא ספק מהפושעים הבכירים ביותר נגד העם היהודי.
למרות הנחת העבודה של דוד בן־גוריון, שלפיה ישראל הצעירה אינה יכולה לעמוד בטראומה של יותר ממשפט אייכמן אחד - שפרם קשר שתיקה ארוך של הניצולים, שהיה טראומטי ומטלטל ובסופו השתמשה המדינה בעונש מוות - ולכן היה פחות להוט למצוא נאצים נוספים, המשיכו הראל ואנשיו בחיפושים. מצוידים במידע שסיפק להם אייכמן על עיתונאי הולנדי בשם ווילם סאסן, שראיין אותו על פועלו במסגרת הפתרון הסופי, נשלח צבי אהרוני מהחוליה שתפסה את אייכמן, להיפגש עם סאסן אחרי שסדרת הראיונות שלו עם אייכמן התפרסמה במגזין הגרמני "שטרן".
סאסן הביע תדהמה מהמעשים שיוחסו למנגלה, שאותו הכיר בבואנוס איירס. אבל את נכונותו לעזור למוסד פירש אהרוני כ"תאוות בצע וסנסציה" יותר מאשר "אידיאלים, עקרונות ומצפון". בפגישה בפריז סיפר סאסן לאהרוני שהוא מכיר אדם, שאותו כינה "מיסטר X", שנמצא בקשר עם מנגלה ונפגש איתו כל שישה חודשים. סאסן טען ש"מיסטר X" שומר על קשר עם מרתה, רעייתו של מנגלה, ועם שותפו לעסקי המשפחה בגרמניה.
סאסן היה מלא שמועות כרימון: מרתה שהייתה "טיפשה גדולה", חזרה לשווייץ; השותף של מנגלה אימץ את הכלב שלו; מנגלה מאס באשתו; סאסן חשף את זהותו של "מיסטר X" כהנס־אוריך רודל ואמר לאהרוני כי למד מרודל שמנגלה מתגורר 45 קילומטר מחוץ לסאן פאולו, ברזיל, בבית מבודד ומוקף שומרים; על פי סאסן סבל מנגלה מדיכאון ושקל התאבדות.
אהרוני אימת את המידע בפגישה שבה למד שאיש קשר נוסף מעדכן את מנגלה בעסקי המשפחה, שהיה לה מפעל גדול בעיירה גינזבורג. לפני שניתק מגע מאהרוני כאשר החל לחשוש שחושדים בו, סיפק סאסן מידע מדויק וחיוני: את השם ומספר הטלפון של רוברט שוודס, רוקח בסאו פאולו. באפריל 1962 איתר איש מוסד את שוודס בסאו פאולו. אהרוני כתב להראל: "אני כמעט משוכנע שמנגלה אינו בפרגוואי ולא היה שם מאז יוני 1960. כל החוטים מובילים לברזיל, והמבטיח ביותר מוביל לסאו פאולו".
אהרוני הגיע לסאו פאולו בראש חוליית מוסד במטרה לאתר את מנגלה ולזהות אותו. המעקב התמקד בגרמני בשם וולפגנג גרהרד, שהתגורר בחווה באזור כפרי מחוץ לסאו פאולו. אהרוני למד כל מה שהיה יכול ללמוד על גרהרד ואשתו ובעיקר על ביקורים תכופים שערך גרהרד בחווה מבודדת. החווה הייתה מוזנחת, ושתי דרכים הובילו אליה. היו בה בניין מרכזי וגנרטור. מיקומה היה אסטרטגי ונוח להגנה. אהרוני העריך שיש הסתברות של כ־20% בלבד שמנגלה מתגורר במקום וכך דיווח להראל. אבל כמה מאנשי מוסד שהתקרבו לחווה נתקלו בקבוצת גברים: אחד מהם נראה בדיוק כמו יוזף מנגלה.
צבי מלחין, האיש בשטח, דיווח בקשר ביידיש: "זה הוא! מצאנו אותו! זה החרא הקטן!". המסמך שהגיע למטה המוסד בתל אביב היה מתון יותר: "צבי ראה בחווה של גרהרד גבר דומה למנגלה בצורה, גובה, גיל ובגדים". ההוראה מתל אביב הייתה להשהות כל פעילות ומגע עד מתן הוראה מפורשת לביצוע.
כאן הרימה (או הורידה) שוב את ראשה ההתנהלות הישראלית המוזרה בהקשרו של מנגלה. למרות הזיהוי וההתרגשות של החוליה בשטח, לא נקט מטה המוסד שום פעולה קרובה ליצירת מגע הכרחי שהמידע הצדיק. בזמן שבו נראה כי החיפוש הסיזיפי נשא פרי וכי לכידתו של "מלאך המוות" מאושוויץ היא בהישג ידה של ישראל הריבונית, נעצרה הפעילות בחריקת בלמים. במוסד לא עשו מאמץ נוסף לזהות את מנגלה, והתעלמות המוסד ממנו הניחה לו לרדת למחילות עמוקות יותר, כל זאת מול עיניו של שירות הביון הישראלי המפורסם.
בספרו שיצא ב־1997 טען אהרוני כי המצוד אחרי מנגלה נפסק בהוראת הראל שהחזיר את החוליה הביתה כדי להשתתף בחיפוש חסר ההיגיון בפרספקטיבה היסטורית נטולת היסטריה אחרי הילד יוסל'ה שוחמכר, שנחטף על ידי סבו לאמריקה. יוסל'ה שב הביתה ב־4 ביולי 1962, כמה שבועות לפני התאריך שבו נקב אהרוני. אבל הטעות התמימה או המכוונת של אהרוני אינה מסבירה את ההעדפה הישראלית להרפות מהאיש שהרג יהודים כה רבים בשואה וערך בהם ניסויים אכזריים לטובת זוטות כמו ילד חטוף שלא נשקפה סכנה לחייו.
דוח המוסד מ־2017 מספק הסבר סביר יותר: הטיית כוח האדם ממנגלה בקיץ 1962 הייתה לטובת האיום של המדענים הגרמנים שהקימו במצרים מערך טילים שאיים על ישראל. הראל היה נחוש להפסיק את פועלם וזכה לשיתוף פעולה מממשלת גרמניה. נגזרות של המבצע הזה עלו להראל במשרתו ולמינויו של מאיר עמית תחתיו. העדפותיו של עמית היו שונות, והמוסד הוריד פרופיל בחיפוש אחרי פושעי מלחמה נאצים.
שנים מאוחר יותר התברר עד כמה קריטי היה וולפגנג גרהרד לתפיסת מנגלה ועד כמה קרוב היה המוסד לתפיסתו. הסיפא של ההסתלקות המזורזת של המוסד מסאו פאולו חוזר כבומרנג ב־1968, כאשר אישה מספרת לקונסול ישראל בברזיל כי גיסה, אדם בשם וולפגנג גרהרד, נתן מחסה למנגלה במשך שנים בחווה במרחק 62 ק"מ מסאו פאולו. שני אנשי מוסד פוגשים את מריה קלייר, שומעים את תיאורה האמין ונעתרים להצעתה כי תסייע להם בתמורה להשבת בנה שנלקח ממנה על ידי בעלה. המוסד נרתם ברצינות לחיפוש. אחרי כמה פגישות עם גב' קלייר מחליט בנימין רותם (שם קוד: מירמבו) כי המידע ישן אבל גרהרד קריטי לקשר עם מנגלה. רותם ממליץ לחטוף את גרהרד, אבל הצעתו נדחית והוא שב לישראל.

 ***
     
על הקמת "כוח משימה רב־לאומי" ללכידת מנגלה בהשתתפות אמריקה, גרמניה וישראל הכריז ראלף בלומנטל במאמר ב"ניו יורק טיימס" ב־1985. בשלב זה נכנס מחבר הספר דיוויד מרוול לתמונה מטעם משרד המשפטים, ומאז הופכת עדותו לאישית ומיד ראשונה. לשלוש המדינות היו ברזומה שלהן חיפושים אחרי מנגלה בעצימות גבוהה או נמוכה, ולשלושתן רקורד של צעדים מהוססים, מבצעי סרק ותבוסות מחפירות. בשלב ההוא השתרבב לדיון שמו של רולף מנגלה, בנו יחידו של מנגלה, שמי שמעמיק ועוקב אחרי התנהגותו יתקשה להחליט אם הוא מחויב לעזור או שהוא רודף בצע המבקש להגן על עסקי המשפחה בגינזבורג. מכאן ועד הדוח הסופי של כוח המשימה, רולף הוא כוכב עליון.
במקביל לומדים במוסד על אישה ישראלית שבנה למד בגרמניה עם רולף מנגלה, ומבינים ממנה שרולף ואמו שומרים על קשר הדוק עם מנגלה. יוזמה של המוסד שהבן הישראלי ינסה להתיידד עם רולף - לא עולה יפה.
ראש המוסד החדש צבי זמיר מבקש את אישורו של ראש הממשלה לוי אשכול להוריד משמעותית את עדיפות המוסד באיתור פושעי מלחמה. אשכול חותם על שינוי העדיפות ב־31 בדצמבר 1968, וראשי הממשלה גולדה מאיר ויצחק רבין שבים ומאשרים אותו. במשך עשור שלם מוריד המוסד פרופיל בנושא, חוץ מחריגה אחת - ב־1974 התקיים מעקב בהלווייתו של אלואיס, אחיו של מנגלה, בתקווה לראות את מנגלה בין המשתתפים. עם עליית מנחם בגין לשלטון ב־1977, הוא מזמן אליו את ראש המוסד יצחק חופי, מבטל את מסמך הרה"מים ודורש מחופי שהמוסד ישוב ויקדיש משאבים לאיתור וללכידת פושעים נאצים. הזמן קצר והמלאכה מרובה.      
שיתוף הפעולה המשולש נתן כתובת ותיבת תלונות לשמועות ישנות וחדשות על מקום הימצאו של מנגלה. ראו אותו יותר אנשים מאשר ראו לווייתן לבן. חשוב יותר היה המידע המביך שעלה מארכיון חיל הכיבוש האמריקאי בגרמניה ואוסטריה. פנייה של מכון ויזנטל לנשיא רייגן בדרישה "לחשוף את תיק מנגלה בידי הצבא", הובילה לחייל לשעבר וולטר קמפת'ורן שכתב שבמהלך יולי 1945, שעה שהיה מוצב בגרמניה, פגש שבוי גרמני שהזדהה בפניו כיוזף מנגלה.
השבוי עסק בתרגילי כושר קשים בשמש הקופחת ובחום כבד. כאשר תהה קמפת'ורן מה קורה, השיבו לו שני שומרים כי "הם מכניסים את השבוי לכושר לקראת תלייתו. הבנזונה מנגלה עיקר 3,000 נשים באושוויץ". שני סנאטורים, אלפונס ד'מאטו וארלן ספקטר, נכנסו בעובי הקורה. נוכח האפשרות כי חיילים אמריקאים סייעו למנגלה להימלט, אמר ספקטר כי "הצבא האמריקאי חייב להסביר מדוע לא הובא ד"ר מנגלה לדין". בתחילת החקירה התברר כי מנגלה נשאר באוסטריה, שם עבד בחווה עד 1949, השנה שבה נכנס לדרך המילוט שכונתה "נתיב העכברושים" - שעזרה לפושעי מלחמה נאצים להגיע לדרום אמריקה. ב־1949 הגיע מנגלה לארגנטינה דרך נמל באיטליה. עוד גילו החוקרים כי מנגלה חילק את זמנו בין ארגנטינה לפרגוואי עד שעבר לברזיל ב־1965.
מרוול כותב כי אין לו ספק שסוכנויות אמריקאיות שונות תמכו בנדידה המונית של נאצים מגרמניה לדרום אמריקה בסוף המלחמה. "אני מבקש לדעת אם הייתה למנגלה עזרה רשמית בבריחתו מעשיית צדק. אם כן, אני רוצה לדעת מי סייע לו. כל מי שסייע לפושעים נאצים להימלט חייב לתת את הדין על מעשיו. כמובן שזה לפזר מילים לרוח. אחרי המלחמה הוקמו באמריקה מחנות שבויים שבהם אוכלסו חצי מיליון גרמנים. חלק גדול מהם לא חזר לאירופה. חלק גויס לתוכניות החלל והגרעין ונתן לאמריקה את היתרון היחסי שלה בתחומים הללו. ישראל המשיכה לשמור על פרופיל נמוך עד לא קיים.  
ב־1985 נמצא במחבוא אצל איש סודו של מנגלה הנס סדלמאייר יומן ובו מכתב שהדליק נורה אדומה. הוא היה מודפס ונוסח בזהירות. "אני מצטער מאוד לבשר לך היום על מותו של חברנו ודודנו המשותף". במהלך חופשה בחוף הים לקה "הדוד" בשבץ שעה ששחה. חבריו משו אותו מהים, אבל "הדוד" מת על החוף. הוא נקבר תחת השם לאנגה, ועל תעודת הפטירה חתום מנהל בית הקברות. לחוקרים שלא לקו בהזיות ותיאוריות קשר היה ברור כי ד"ר יוזף מנגלה מת בברזיל ב־7 בפברואר 1979. שש שנים לפני הקמת ועדת החקירה המשותפת.
בחושיו החדים זיהה רולף מנגלה הזדמנות להרוויח כסף. "שטרן" היה חבול עדיין מיומני היטלר המזויפים שהיו מפלה מו"לית גדולה, ורולף נכנס למו"מ עם "בונטה" מבית "בורדה". הוא הבטיח להם את ההתכתבות המלאה עם אביו, מסמכים אישיים שהגיעו לידיו וגם הוציא הודעה לעיתונות שבה טען "שאין לו ספק שהשלד שהוצא לבדיקה בבית הקברות אמבו בברזיל ב־6 ביוני 1985 הוא של אביו יוזף מנגלה וכי בדיקה פתולוגית תאשר את דבריו".
מנחם רוסק, השוטר הוותיק מהצוות הישראלי, לא מיהר לקבל את הצהרת הבן. לדבריו, אילו ידעה המשפחה על מות האב, היא הייתה הראשונה להכריז על כך. זה היה אינטרס ראשון במעלה שלה כדי שיעזבו אותם לנפשם. נציגה של ארגון "תאומי מנגלה" החרתה החזיקה אחריו: "אנו התאומים משוכנעים שמדובר בתרמית". גם אחרי שהשלד הוצא, כל עצמותיו נספרו והחלו בדיקות מעבדה מקיפות והשוואה לתיק הרפואי של מנגלה מהאס־אס, אחז רוסק בעמדתו: "יוזף מנגלה חי וקיים... התרמית עם השלד בברזיל היא המצאה של מוחם המעוות של בני המשפחה ומי שסייעו לו להימלט".
אלה היו הימים הראשונים של בדיקות דנ"א אמינות ב־FBI. לשם כך נלקחו דגימות מהעצמות מהקבר בברזיל, ואחרי מאמצים רבים בדיקת דם מרולף מנגלה להשוואה. התוצאות הוכיחו התאמה של 99%. רוג'ר מאד שידר ב־NBC כי "משרד המשפטים בישראל אינו משוכנע עדיין מעבר לכל ספק ולא יסגור את התיק עד שתוצאות הבדיקה יימסרו לידיו. מי שסבלו מידיו של מנגלה מעדיפים לקבל הוכחה ועדות חותכת על מותו".
רוסק הגיע לברזיל עם ויקטור כהן, איש הפוליגרף המיתולוגי של השב"כ. למרות אי־קבילות הממצאים בבית משפט, פתחו השניים בסדרת בדיקות פוליגרף של כל המעורבים בנושא. אף שכהן קבע כי הנחקרים דיברו אמת, סירב רוסק להרפות וחלק על חברו. הוא האמין עדיין ב"תרמית הטביעה" שלא הייתה. מומחה ישראלי נוסף, מוריס רוגב, היה גמיש יותר בקבלת העובדות מאשר רוסק, אבל התעקש על שיירי מותן אחת שאמורה הייתה להסגיר תאונת ילדות.  
באוגוסט 1992, במהלך דיון בכנסת, הכריז שר המשפטים דוד ליבאי על החלטת הממשלה לסגור את תיק מנגלה. ח"כ דב שילנסקי, ניצול שואה, אמר שהוא "משוכנע שהשלד מהקבר בברזיל אינו של מנגלה".
ב־1 באוקטובר 1992, אחרי ששלוש המדינות חתמו על המסקנות, הוגש הדוח בעניינו של מנגלה למשרד המשפטים האמריקאי: הוא נמסר לידיו של אחד, בוב מולר, המשנה לתובע הכללי, שמסר אותו לידיו של אחר, ביל בר, התובע הכללי. כמעט 30 שנה לאחר מכן שבו השלושה לכותרות: מולר, בר ומנגלה.