לפי האמרה המפורסמת, בליל המדגמים של בחירות 96' הלכנו לישון עם שמעון פרס כראש ממשלה והתעוררנו עם בנימין נתניהו. ייתכן כי מה שאנו רואים עתה הוא תרחיש דומה, בנסיבות שונות לגמרי.

השאלה המרכזית העומדת על הפרק היא כיצד תוכל לקום ממשלה חדשה בישראל, והאם ראש הממשלה הזמני יקבל את אמונם של 61 ח"כים. לפי הטון המוביל של גדודי הפרשנים שמציפים את אולפני החדשות עד לעייפה, דרכו של נתניהו להרכיב ממשלה היא "לגנוב" ח"כים מגוש השמאל־מרכז, להציף אותם בפיתויים כדי שיעברו לגוש הימין.

הדבר המזעזע ביותר הוא הטבעיות המלווה את הדברים, ויש אפילו שמציינים את רשימת הפיתויים שיוצגו לעריקים האפשריים. המשמעות היא ששוחד אישי, תוך שימוש במשאבים של המדינה, טובות הנאה אישיות והבטחת מעמד פוליטי ארוך - כל אלה חדלו להיות דברים שלוחשים באוזן, במסתרים, אלא להפך, זהו נוהל שמקבל סוג של לגיטימיות פומבית, דבר שבעובדה. השמש זורחת, העצים מלבלבים, והארץ שותקת. 

מכל הרעות שנפלו עלינו בשנה האחרונה, זו אולי הגדולה ביותר. הירידה לתהומות הזוהמה הפכה להיות הנורמה. בתחילת שנות ה־90 התרחש התרגיל המסריח שמפלגת העבודה הייתה אחראית לו, בשותפות פעילה של יצחק רבין ופרס ובניהולם של חיים רמון ואריה דרעי.

התרגיל הביא להפלת ממשלה, לאנדרלמוסיה במערכת הפוליטית, ולניסיון כושל של פרס להקים ממשלה חלופית. העבודה הצליחה לגייס לשורותיה את מי שהיה שר בליכוד, אברהם שריר, ואילו הליכוד גייסה לשורותיה את ח"כ אפרים גור מהעבודה. שני ח"כים חרדים, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, מרדו בסיעתם, גילו עצמאות - במידה רבה גם בלחץ חצר האדמו"ר מלובביץ' - וסירבו לתמוך בקואליציה שניסה להקים פרס, וזו אכן לא קמה. בסופו של דבר ממשלה חדשה הוקמה על ידי מי שהיה ראש הממשלה ונכשל בהצבעת האמון, יצחק שמיר.

שמעון פרס, יצחק שמיר. צילום: נתי הרניק, לעשמעון פרס, יצחק שמיר. צילום: נתי הרניק, לע

התרגיל המסריח ההוא מדיף ניחוח של בושם מתקתק נוכח הגילויים הפומביים של ראשי הליכוד, שתחושת הניצחון שלהם מעבירה אותם על דעתם ומדברים בגלוי על קניית ח"כים כאופציה מועדפת, לגיטימית וכשירה.

אני יודע שדרושה מידה מסוימת של התגרות בכתיבת הדברים האלה דווקא עכשיו. אולי יהיה מי שיפרשם כתסכול של מי שתקוותו ומשאלותיו לא התגשמו (אף שאינני חבר מפלגה כלשהי ולא עבדתי, ייעצתי או פעלתי בשום גוף פוליטי, בניגוד לדברי הכזב שהפיץ נתניהו, כדרכו), אך אני מרגיש שמחובתי לומר את הדברים. נתניהו מנחיל לחיינו נורמות של פשע מאורגן. הוא מנהל הקלטות סתר של יריביו ואף משתמש לשם כך ברבנים, תוך שהוא מדיח אותם לשבור את אחד הקודים המקודשים ביותר - האמון בין רב לבין מי שבא להסתייע בו בעניינים הכי רגישים ואינטימיים של חייו. 

נתניהו מנחה את עוזריו להציע שוחד פוליטי לח"כים יריבים ללא כל היסוסים. הוא החליט להסתער בגסות ובאלימות על היועץ המשפטי לממשלה, שאותו דורשים תומכיו לפטר, ועוד מעט קט יסתער גם על שופטי בית המשפט העליון ויפעל לשתק את סמכותם ויכולתם לפעול. תהיה לו תמיכה מספקת, ואולי הוא אף לא יהסס לערער באמצעות חקיקה את יכולת המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט לאכוף את החוק במדינה.

במילים אחרות, הסכנה המסתמנת מתוצאות הבחירות היא תחושת הכוח האלימה, העלולה להביא לערעור מטלטל של היסודות החשובים ביותר של הדמוקרטיה, שוויון בפני החוק והגינות אנושית בסיסית. מכאן ועד לעימות בין קבוצות של אזרחים שיגלוש לרחובות, הדרך איננה ארוכה. 

מי שחושב שאלה דברים הזויים, שישאל את עצמו בכנות אם אי־פעם תיאר לעצמו כי יגיע יום שבו יעמוד ראש ממשלה הנאשם בעבירות חמורות, וידרוש מהשופטים המיועדים לשבת בדינו להכריז שהם אינם שמאלנים, כי הוא זה שיחליט מי כשיר לשפוט אותו. עובדה - זה כבר קרה. מכאן ועד כל הדברים שנשמעים כרגע הזויים - הדרך קצרה ומסוכנת.
ללא גבולות

אין מנוס מלחזור למספרים. ההכרעה בסופו של דבר איננה בצווחות הניצחון וגם לא באיומים הגלויים והמרומזים - אלא בהרכב הכוחות הפוליטיים שיצרה סדרת מערכות הבחירות בשנה האחרונה. אם גוש נתניהו יצליח לגרוף 61 מנדטים, תוקם ממשלה, וכוחות הקדמה הנאורים יצטרכו לגייס הרבה סבלנות, נחישות, עוצמה ותעוזה כדי להיאבק בה. בנסיבות הקיימות, כללי המשחק הדמוקרטי עלולים להיות שונים מכל מה שהיה מוכר לנו מאז קום המדינה.

אם חלוקת הגושים תישאר כפי שהיא מסתמנת בעת כתיבת שורות אלה וגוש הימין יהיה קרוב לקו המטרה, אך במרחק ממנה, עם 58 או 59 מנדטים, תידרש מידה מופלגת של תבונה, שיקול דעת, סבלנות ויציבות כדי לתמרן את המערכת הפוליטית למציאות חדשה. צריך לזכור כי אחרי בחירות אפריל 2019 היו לגוש נתניהו 60 ח"כים ללא אביגדור ליברמן והוא כשל בהקמת ממשלה.

ממשלת אחדות היא ססמה כוזבת. מי שייתן ידו להקמת ממשלת אחדות בראשות נתניהו יבגוד בראש ובראשונה באמינות של עצמו, ביושרה שניסה להפגין לאורך כל השנה האחרונה, ובעיקר בתוקף המוסרי של דרישתו לקבל את אמון הציבור.

האם מישהו שתמך בכחול לבן מעלה בדעתו כי ראשי המפלגה, שהאשימו את נתניהו בהכנסת סטנדרט של פשע לחיינו הציבוריים - יסכימו להכתיר אותו כראש ממשלה? האם הקוקפיט יישב עם "ארדואן" כטייס ראשי? אני מניח שזה לא סביר. אם כחול לבן לא רוצה להתרסק, האפשרות הזו חייבת להידחות בתקיפות.

צמרת כחול לבן. צילום: מרק ישראל סלםצמרת כחול לבן. צילום: מרק ישראל סלם

התוצאה המתגבשת כרגע איננה מחמיאה לכחול לבן, שהייתה כבר המפלגה הגדולה בבחירות ספטמבר. הפער מהליכוד מכאיב ובוודאי מאכזב, לא רק את בוחרי כחול לבן אלא גם רבים אחרים שתמכו במפלגות אחרות וקיוו שגוש המרכז־שמאל יתחזק. כחול לבן הסתערה על הציבור כשהיא מנסה לייצג ערכים של יושר, עקביות, שמירה על אמינות ונכונות לשמור על עקרונותיה, גם תוך תשלום מחיר פוליטי ואישי. אז דווקא עכשיו להתקפל ולהפר את כל ההתחייבויות? ספק אם בני גנץ וחבריו להנהגה יגיעו לרמה כזו של ציניות. הם הגונים מדי מכדי לעשות כן.

נתניהו יהיה מוכן לכל מעשה נכלולי. בנאום הניצחון שלו שלל הקמת ממשלת אחדות. אלא שאז היה משוכנע שניצחונו מכריע. אם ייכנס לקשיים שיכבידו על הקמת ממשלה, הוא יזחל לכיוון של ליברמן. במקביל ינסה כאמור להציע פיתויים ושוחד לח"כים מגוש המרכז־שמאל ובמידת הצורך יושיט יד אוהבת גם לרשימה המשותפת.

למדינת ישראל אין גבולות המוכרים על ידה או על ידי מדינה כלשהי בעולם. אך היעדר גבולות פיזיים הוא רק סמל להיעדר גבולות בכלל. אין לממשלת נתניהו גבולות של טעם טוב, של מוסר, של סובלנות כלפי האחר, של דרך ארץ כלפי מי שאינו משועבד לכללי המשחק שהיא מנסה לכונן.  

לממשלה הזו יש אש רושפת של שנאה כלפי יריביה, אך לא פחות מכך, גם טונות של זלזול ובוז כלפי מי שתומך בה בהתלהבות אין קץ. ביטוי מפורש לבוז הזה היה בדבריו של נתן אשל, הקרוב שבמקורבים למשפחה הקיסרית. הוא אמר את האמת המוכרת לנו מביטויים אחרים של הקיסרית ובנה המטורלל. הם נשענים על תמיכת האזרחים יוצאי עדות המזרח, יוצאי אתיופיה והדרוזים, אך בלבם וגם בפיהם הם בזים להם, מזלזלים בהם וגם מעליבים אותם. 

קיוויתי שמערכת הבחירות השלישית תחלץ אותנו ממלתעותיה של המשפחה המוטרפת הזו. אני עדיין מאמין שזה יגיע, גם אם יתאחר. היום הזה יבוא.