1. מר כמעט והיחיד שיודע

עד כמה שזה נשמע מוזר, שני המתאגרפים חטפו השבוע מכות רצח. החבול יותר הוא בנימין נתניהו, מי שכבר חגג את ה"ניצחון הענק" בתופים, מחולות והילולות, כדי לגלות כעבור יומיים שהפך לשמעון פרס החדש. הלכנו לישון עם ביבי, קמנו עם טיבי. אין לו ממשלה, וכנראה גם לא תהיה. סופו הפוליטי נראה קרוב מאי־פעם. 

השני הוא בני גנץ. קמפיין חיוור ותוצאה לא מספיק טובה הפכו אותו ל"מר כמעט". קמפיין ההכפשות הנורא שהפעיל עליו נתניהו הותיר בו צלקת עמוקה. גל עכור וחסר תקדים של שמועות, בדיות, השמצות וגידופים שהפיצו שליחיו של ראש הממשלה פגעו בשמו הטוב של גנץ והפכו אותו, לפחות כרגע, לאחד ממתעביו הגדולים של נתניהו. נותר רק להצטער על שביבי לא משתמש באמצעים האלה במלחמה נגד חמאס. חייהם של תושבי עוטף עזה היו יכולים להיראות אחרת לגמרי.

כשאבק הקרב מתפזר, מתברר שהאופציות של גנץ טובות בהרבה מהאפשרויות של נתניהו. מחנה ה"רק לא נתניהו" גדול ממחנה ה"רק נתניהו". לביבי אין ממשלה, לגנץ יש כמה כיווני פעולה מעניינים. אבל כרגע הוא בהלם. מלקק את הפצעים. ולא רק הוא: הקוקפיט כולו מנסה להחזיר לעצמו את הנשימה ולארגן מחדש את המחשבות, אחרי רכבת ההרים המטורללת שהעביר אותם קמפיינר מרושע, חסר מעצורים ועכבות כבנימין נתניהו.

הוויכוח ניטש סביב סוגיה כפולה: האם ללכת על חקיקה שתמנע מנאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה וכך לבלום את נתניהו ולסיים את הקריירה הפוליטית שלו? האם להקים ממשלת מיעוט של כחול לבן עם העבודה־גשר־מרצ, שתישען על תמיכה מבחוץ של 12 ח"כי הרשימה המשותפת (בלי בל"ד) וליברמן? 

בסוגיה השנייה חלה התפתחות מעניינת: שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון, לא פוסל אותה על הסף. רמת הגועל של יעלון מנתניהו הגיעה לקו האדום העליון, עוד לפני הכנרת. נכון לעכשיו הוא מוכן לסתום את האף ולהשביע ממשלה כזו, בתקווה שתוך חודשים ספורים יתפרק בלוק הימין־חרדים וחלקיו יתגנבו אחד אחד ובאין רואה לממשלה, בעוד נתניהו מתגנב לבית המשפט. בקוקפיט יש גם כאלה המתנגדים לאפשרות הזו. אחד מהם הוא גבי אשכנזי. הוויכוח בעיצומו. לפיד, ככל הידוע, נמצא בצד של בוגי. וגנץ? הוא עוד לא החליט סופית.

היחיד שיודע מה שהוא עושה הוא, כרגיל, אביגדור ליברמן. בעודנו מתלבטים איפה בדיוק נולד הספין על החוק שימנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה, כשכחול לבן מתעטפת בשתיקה וספקנות, ואף אחד לא באמת יודע מה לעשות עכשיו, הפציע אביגדור ליברמן כדי לעשות סדר: ישראל ביתנו תומכת בחוק הזה. לא רק מהכנסת הבאה. אפשר גם בכנסת הנוכחית. ליברמן יסתום את האף וימליץ אצל הנשיא על גנץ. טובים הסיכויים שגנץ יקבל את המנדט ראשון. תוקם ועדה מסדרת בשליטת כחול לבן, יודח יו"ר הכנסת הלעומתי ואפשר יהיה לגשת להליך החקיקה.

האם זה יקרה? לא ברור ולא בטוח. מה שכן קרה, זה שליברמן השתלט שוב על סדר היום, אחז במושכות והסביר לנתניהו שגורלו כבר אינו בידו. המנוף הזה מאיים על נתניהו כפי שלא איימו עליו מעולם. הוא יכול ליצור את האנרגיה הנדרשת כדי לחלק מחדש את הקלפים. בצמרת הליכוד, ולא רק בצמרת, נשמעים לחשושים שלפיהם טוב יעשה נתניהו אם יחתור לעסקת טיעון מהירה שתאפשר לו להמשיך בחייו בלי לעבור במעשיהו, ולמדינה להתקדם הלאה בממשלת אחדות רוטציונית שוויונית.

בינתיים השעון מתקתק. ב־16 בחודש תושבע הכנסת ה־23. נתניהו יהיה שם ויקום לקול קריאת "כבוד הנשיא" כשראובן ריבלין ייכנס לאולם המליאה. למחרת, ב־17 בחודש, הוא אמור לשבת בבית המשפט המחוזי בירושלים ולקום לקריאת "בית המשפט", כשהרכב השופטים הדן בעניינו ייכנס לאולם. בין שני הלוקיישנים האלה מפרידה יממה אחת וקילומטרים ספורים, אבל גם עולם ומלואו. כאן הוא ראש ממשלה, שעל פיו יישק דבר, בעוד שם הוא נאשם בעבירות פליליות חמורות. כך חולפת תהילת עולם, אם כי במקרה שלנו לוקח לה הרבה מאוד זמן לחלוף.

ליברמן (צילום: שריה דיאמנט, פלאש 90)ליברמן (צילום: שריה דיאמנט, פלאש 90)

2. מי שמאחוריי ומצדדיי

בכירי הליכוד מכירים את הפרקטיקה הזו היטב. היא צרובה על בשרם. בכל פעם שנקבעת ישיבת סיעה, או "בלוק" או צחוק אחר כלשהו בנוכחות הוד רוממותו, ניטש לו מאבק איתנים על הזכות להסתופף בצלו של המנהיג. כמו במשחק כיסאות מוזיקליים, הם מתקוטטים כתרנגולים מרוטים על הכיסאות הקרובים ביותר לבנימין נתניהו. 

ישראל כ"ץ יסכים לתרום כליה (של גדעון סער) עבור מקום קבוע לצדו, מלפניו או אפילו מאחורי הבוס הגדול. מירי רגב תנקר בכבדה של כל אומללה שתיקרה על דרכה במרוץ אחר הכורסה הסמוכה. וכן הלאה. כשמורכבת ממשלה חדשה, זו כבר מלחמת חורמה של ממש על הכיסאות הקבועים מימינו ומשמאלו של המנהיג העליון. שוכניהם המאושרים יוכלו לשבת שם עטופים בהדרת כבוד וחשיבות עצמית כשהם מהנהנים מדי פעם, כשהוא נותן את הנאמבר הקבוע שלו בפתח הישיבה השבועית. לפעמים מחולקים הכיסאות הללו על בסיס רוטציה. לפעמים סתם נגזלים מפלוני לטובת אלמוני, או להפך.

כך היה גם בישיבת "הבלוק" ביום רביעי האחרון. עוזרי הבכירים השונים אצו־רצו שעה ארוכה בטרם מועד הישיבה אל האולם, כדי לתפוס מקום לשולחיהם, קרוב ככל האפשר לצלחת. כלומר לכס הקדוש. רבע שעה לפני המועד היו כבר כל המושבים תפוסים על ידי העוזרים השונים. אלה שנדחקו לשורה השנייה או השלישית, או לגלות נוראית כלשהי בצד השני של השולחן, ישבו מבוישים והמתינו בסבלנות למקלחת הצפויה להם מהבוס.

כמה דקות לפני המועד נכנסה לאולם כרוח סערה חני בלייוייס, העוזרת האישית הצמודה של ראש הממשלה. הגברת הנ"ל גדלה על ברכיה של הגברת המקורית, והיא רעת מזג כמוה לפחות. היא העיפה מבט קצר רוח בסידור הישיבה והרעימה בקולה את השאלה הבאה: "איפה יושבת איילת שקד?"

הס הושלך באולם. הנוכחים הביטו זה בזה נכלמים. מאיפה היא הביאה את איילת שקד עכשיו? מדובר, אפס, במישהי שכלל אינה שרה בממשלה, לא מצוידת בלשכה רבת־משתתפים, לא חברת ליכוד (שהרי "הגברת" הוציאה נגדה צו הרחקה לצמיתות), מי סופר אותה בכלל? אף אחד לא ידע לענות לבלייוייס. 

אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין. חמתה של בלייוייס בערה בה להשחית. "ראש הממשלה רוצה את איילת שקד לידו!!!", פסקה והחלה לתור אחר קורבן. חייהם של המסובים חלפו לנגד עיניהם ולבם החסיר פעימה או שתיים כשמבטה הרושף של בלייוייס נדד ביניהם. "מי את?", שאלה את אחת העוזרות שישבה הכי קרוב לפנכה. "אני שומרת את המקום לשרה מירי רגב!", הודיעה זו בגאווה. ובכן, כבר לא. בלייוייס טאטאה את האומללה משם בכמה נביחות. "כאן תשב איילת שקד", הודיעה. איש לא העז להמרות את פיה. 

העוזרת נגררה, חיוורת, לארץ גזירה רחוקה ת"ק פרסה ממתחם ה־VIP החביב על הבוסית שלה. "שרת התרבות והספורט", זו המתפלשת באבק שהותירו אחריהם בני הזוג על בסיס יומי, הייתה כלא הייתה. היא מצאה את עצמה ישובה רחוק יותר אפילו משרת התפוצות הטרייה, ציפי חוטובלי! בעוד שקד, האישה שטרם זכתה לדרוך על מפתנו של המטוס המלכותי ולא ראתה מעודה איך נראה המעון בבלפור מבפנים, הושבה בסמוך למנהיג. כך ייעשה לאיש שהמלך חפץ שלא יפרק לו את הבלוק. כך תושלך הסנג'רית הנאמנה ביותר לכלבים ללא הנד עפעף. אבל אל דאגה: כשהצורך באיילת שקד יתפוגג, כך תתפוגג גם היא ורגב תוחזר, כשזנבה בין רגליה, למקומה הרגיל. כאילו כלום.

3. לוח מחיק

בינתיים צריך נתניהו להחליט מה הוא עושה. בתום סדרה של שלושה משאלי עם בסוגיה האישית שלו, הוא עדיין לא הצליח להשיג הכרעה. אין לו רוב. להפך: יש רוב נגדו. הפרש של 4 מנדטים, קרוב ל־150 אלף קולות החוצצים בין המחנה שנגדו למחנה שבעדו. הוא השיג תוצאה אישית מדהימה, אבל הפסיד במערכה העיקרית. אז מה עושים כשמפסידים? שוברים את הכלים. זו ההתמחות של הקוזק הנגזל העומד בראש הממשלה כבר למעלה מ־14 שנים במצטבר. 

ב־1996, כשניצח את שמעון פרס על חודם של 29 אלף קולות, פינה פרס את לשכת ראש הממשלה בלי ציוץ מיותר. ב־2020, כשנתניהו נכשל בפעם השלישית ברציפות במאמץ להשיג רוב להרכבת ממשלה, הוא טוען שהרצפה עקומה.

למראה (הלא ייאמן) של ראש ממשלת ישראל והטוש המחיק שלו מוחקים למעלה מ־20% מאזרחי ישראל באותה ישיבת "בלוק" ביום רביעי, הבנתי לפתע מדוע התחרט נתניהו ברגע האחרון ולא חתם על ההסכם עם איתמר בן גביר, יו"ר עוצמה יהודית. זה פשוט: בן גביר נחשב לממשיכו של הרב כהנא. ובכן, ממשיכו האמיתי והבכיר יותר של הרב כהנא הוא נתניהו עצמו. כל מה שבן גביר יודע לעשות, ביבי מסוגל לעשות טוב יותר. 

וכך, כעבור פחות מ־24 שעות אחרי שהכריז בחגיגיות על "ניצחון ענק" הפציע נתניהו בכנסת אפור כשק וטרוט עיניים. הוא הודיע שניצח בכל זאת בבחירות. תורת המספרים הגזענית שלו מחקה 15 מנדטים מסך המנדטים שנבחרו לכנסת. מנהיגה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" הכריז על חמישית מאזרחיו כנוכחים־נפקדים. הם אומנם קמים ביום הבחירות, יוצאים להצביע, מגיעים לקלפי, עומדים בתור, בוחרים פתק, מכניסים למעטפה, משלשלים לתיבה וחוזרים הביתה, אבל זה רק בכאילו. ישראבלוף. הקולות שלהם נספרים בוועדת הבחירות המרכזית, והמנדטים שלהם מצטברים, אבל הכל למראית עין. בתכלס, הם מחוץ לספירה.

זוהי תורתו של בנימין נתניהו. האיש שמוביל את התנועה של מנחם בגין, שבנאומו בכנסת ב־9 בפברואר 1970 אמר: "במדינתנו יכולים להיות בני לאומים שונים, בני דתות שונות, אבל מבחינת האזרחות כולם שווים, זו אמונתנו" (ותודה ליואב בלום שצייץ השבוע את הציטוט הזה). אז כבר לא.

גם לי קשה עם חלק מהמחוקקים הערבים. לו היה זה תלוי בי, לא רק ח"כ היבא יזבק אלא בל"ד כולה הייתה נפסלת מהתמודדות לכנסת. יחד עם זאת, אין לאף אחד מאיתנו, גם לא לראש הממשלה, זכות למחוק ציבור שלם. ערביי ישראל עוברים בשנים האחרונות מהפך היסטורי מדהים. הם רוצים להשתלב, הם רוצים לפרוח, הם רוצים להרגיש חלק מהמדינה. הרוב הדומם בתוכם מאס בסוגיות הגיאו־פוליטיות האזוריות, ב"בעיה הפלסטינית" ובשאר ירקות. התנועה הזו, שאתם רואים כל יום ברחוב, בקופת החולים, בבית החולים, במוסך, במרפאת השיניים, באיטליז ובאין ספור מקומות נוספים, מזיזה גם את נבחרי הציבור שלהם. הרשימה המשותפת הרימה את הכפפה.

הם אמורים להיות אזרחים שווי זכויות. כך קובעת מגילת העצמאות, כך קובעים חוקי היסוד שלנו. המציאות מורכבת יותר. המפלגות הערביות לא יושבות בקואליציה או בממשלה, וקשה להאמין שהמצב הזה ישתנה בעשור הקרוב. הח"כים הערבים לא באמת נוטלים חלק בתהליך קבלת ההחלטות החשובות. כל עוד נמשך מצב המלחמה עם חלק מהעולם הערבי, זה כורח המציאות. הדבר הכמעט יחיד שנותר להם הוא להצביע ביום הבחירות. עכשיו גם את זה מנסה נתניהו לשלול מהם. אגב, הוא יכול לבוא בטענות רק לעצמו. 

העלייה העצומה בכוחה של הרשימה המשותפת מאפריל דרך ספטמבר עד יום שני השבוע, רשומה על שמו בלבד: "חוק המצלמות" העיר את האלקטורט הערבי, קמפיין ההפחדה ("לגנץ אין ממשלה בלי אחמד טיבי") המשיך את העבודה, וסעיפי חילופי השטחים והאוכלוסייה שהוכנסו בהשראת נתניהו ל"דיל המאה" של טראמפ השלימו את המלאכה. 

נתניהו הוציא את השד מהבקבוק, ועכשיו הוא מתלונן על מה שכחול לבן "מעוללת לדמוקרטיה". כן, זה אמיתי: הוא נשמע אומר את זה בהקלטה שפורסמה ביום רביעי באתר "חדרי חרדים" מתוך אותה ישיבת "בלוק", שבה הוא מחק מהלוח בהינף טוש חמישית מאזרחי ישראל. 

מנהיגי כחול לבן (צילום: רויטרס)מנהיגי כחול לבן (צילום: רויטרס)

4. גם פרסונלי גם רטרואקטיבי

מה רע בחוק שיקבע שמי שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה חמורה אינו יכול לכהן כראש ממשלה? אל תתבלבלו: אם נתניהו היה בנעליו של בני גנץ, החוק הזה היה כבר ניצב בפאתי הקריאה השלישית. איך אני יודע? זה פשוט: הוא הצביע בעד חוק זהה ב־2008, כשלראש הממשלה המסובך בחקירות קראו אהוד אולמרט. 

הרי כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, האיש חף מבושה כלשהי. אם ביבי היה בנעליו של גנץ, ממשלתו הייתה כבר מושבעת בקולות הרשימה המשותפת. אם יחיא סנוואר ואיסמעיל הניה היו חברי כנסת, גם קולותיהם היו כשרים לצורך הזה. מאיפה אני יודע? כי נתניהו השתמש באותה רשימה משותפת כדי לפזר את הכנסת וכדי לבחור את מתניהו אנגלמן לתפקיד ההיסטורי של "מחרב מוסד מבקר המדינה" (שוב: המעשה הראשון שצריכה כחול לבן לעשות אם תיקלע לשלטון מתישהו, זה להדיח את האיש הזה).

אבל זה לא תלוי בנתניהו. זה תלוי בג'נטלמן ושמו בני גנץ ובחבורת הקוקפיט שלו, שלא באמת זורמת עם כללי הג'ונגל מבית מדרשו של נתניהו. כשהתבררה המזימה האיומה שנועדה להרחיק את נתניהו מעטיני השלטון מקץ 14 שנה, שטפו את התקשורת תועמלניו השונים בזעקות געוואלד מרגשות. זה חוק פרסונלי, הם זעקו. זה חוק רטרואקטיבי, הם ייבבו, בעוד הוא עצמו משחרר רמזים עבים על כך שמיליוני אזרחים לא ישלימו עם זה.

בואו נזכיר לחבורה הזו כמה חוקים אחרים: למשל את החוק שיזם נתניהו כשיאיר לפיד שקל להיכנס לפוליטיקה, חוק "חובת גילוי תרומות למי שאינו מועמד" או משהו כזה. זה היה חוק פרסונלי ורטרואקטיבי, שאילץ את לפיד להתפטר מיד מ"אולפן שישי". ואם תגידו שהחוק עצמו מוצדק, בבקשה: חוק שמונע מנאשם בעבירות חמורות להיות ראש ממשלה לא מוצדק?

אבל זה לא נגמר, זה בקושי מתחיל. כשרצה לחזור לחיים הפוליטיים ולהתמודד על ראשות הממשלה ב־2001 גלגל נתניהו, באמצעות ישראל כ"ץ, יוזמה לחוקק חוק שיאפשר גם למי שאינו חבר כנסת להיות ראש ממשלה (הוא לא היה ח"כ). פרסונלי ורטרואקטיבי. ב־2015 הוא הסיר בקלילות את מגבלת 18 השרים על גודלה של הממשלה, כי רצה להקים ממשלה גדולה יותר. 
היהלום שבכתר: חוק הצינון ליוצאי מערכת הביטחון. את החוק הזה יזם והעביר שליחו של נתניהו למשימות מיוחדות, יובל שטייניץ. שם החיבה של החוק הזה היה, בזמנו, "חוק דני חלוץ". הוא נועד לחסום את דרכו של הרמטכ"ל לראשות הממשלה אחרי שרון מצד אחד, ולבלום את נהירתם של הגנרלים למערכת הפוליטית מצד שני. כל זה כדי להנציח את נתניהו. פרסונלי לגמרי. גם רטרואקטיבי. וגם הצליח. כאמור, לאיש אין בושה, וכנראה גם לא תהיה.

מה יהיה עכשיו? כרגע, אף אחד לא יודע. שני המתמודדים מלקקים את פצעיהם. נתניהו בפאניקה. "אף פעם לא ראיתי אותו במצב הזה", סיפר השבוע אחד מבעלי בריתו הפוליטיים, "הוא נואש, הוא מבין שהמציאות סוגרת עליו, שהאופציות שלו מתמעטות". זה לא אומר שהוא מוותר. בנימין נתניהו לא מוותר לעולם. גם כשכולם ויתרו מזמן. גלגלי השיניים במוחו מסתובבים במהירות עצומה, כצנטריפוגה מטורללת. הבית בבלפור סוער מאי־פעם. המצב שם, אגב, הוא הרע ביותר אי־פעם. אין לקנא באיש הזה.

5. הקרב על מתווה הנשיא

בצד השני, אצל גנץ, לא הרבה יותר טוב. אם יש נגטיב מושלם לבנימין נתניהו, הרי הוא מגולם בבנימין גנץ. האיש באמת רגוע. קשה להוציא אותו מכליו (אם כי ביבי הצליח). בליל הבחירות היה כמעט ברור שהקריירה הפוליטית שלו מיצתה את עצמה. אם כחול לבן תצליח לסחוט סיבוב רביעי, מישהו אחר (כנראה גבי אשכנזי) צריך לתפוס את הבכורה. אגב, אשכנזי לא משתף פעולה עם התזה הזו. יומיים־שלושה אחר כך הכל נפתח מחדש. גנץ צריך להחליט מה לעשות עכשיו. החלטה לא קלה.

סביבתו מחולקת לשניים: אלה שמבכים את העובדה שגנץ דחה בזמנו את "מתווה הנשיא", ואלה שמכחישים את עצם קיומו של "מתווה הנשיא". זה מזכיר לי את הוויכוח על מתווה הגז. אתה מדבר עם צד אחד ומשתכנע שמדובר באירוע החשוב ביותר בתולדות המדינה. עובר לצד השני ומשתכנע שמדובר בגניבה הגדולה ביותר בתולדות המדינה.

אם אכן היה נעתר גנץ ל"מתווה הנשיא", הוא היה אמור להיכנס ללשכת ראש הממשלה בשבועות הקרובים. זאב אלקין אמר אז, באחד המפגשים עם צוות המו"מ של כחול לבן, ש"אתם תתחרטו על זה". הוא הזהיר את החברים שלום שלמה, יורם טורבוביץ', ישראל בכר וחבריהם מדחיית ההצעה. "ביבי הוא מכונת מנדטים", הזהיר אלקין, "הוא ייקח אתכם לבחירות נוספות וינצח. אתם תתגעגעו לתוצאה הזו". נבואת אלקין הוגשמה ולא הוגשמה.

ביבי הוא אכן מכונת מנדטים. כחול לבן, שקיבלה ביום שני יותר קולות מהפעם הקודמת, מיצתה את האגם האלקטורלי שלה. נתניהו הסתער על האגם שלו, הגדול בהרבה, ולגם אותו בתשוקה גדולה בהרבה. הוא הוסיף 4 מנדטים לתוצאה הקודמת שלו, הצליח להשתלט על האלקטורט של "כולנו" ז"ל ולהחזיר לעצמו 2־3 מנדטים של ימין רך שזלגו לגנץ בפעם הקודמת. הוא ניצח בקרב, אבל הפסיד במערכה. גם ליכולת שלו יש גבול.

בשורה התחתונה, גדעון סער צדק: נתניהו חסום. שני מנדטים יותר, שלושה פחות, השורה התחתונה לא השתנתה: האיש לא יכול להרכיב ממשלה בישראל. יכולותיו העל־אנושיות מאפשרות לו להמשיך לשלוט בבלוק ימין־חרדים, שכל תכלית קיומו היא תכלית קיומו של נתניהו. הם יודעים, כל 57 החברים בבלוק הזה, שאם הוא יזוז הצדה ויפנה את הזירה, תוקם ממשלת אחדות לאומית שוויונית תוך דקות. יודעים, אבל לא מסוגלים לעשות כלום. 

אין מי שיזרוק את האבן הראשונה, אין מי שיגיד שהמלך עירום (ויש לו כתב אישום), אין מי שיתייצב מול האמת והמציאות ויעשה מעשה. יכול להיות שבשבועות הקרובים, כשמשפטו יתחיל, יו"ר הכנסת יוחלף והליכי חקיקת החוק שמיועד לסילוקו יפציעו, יקרה משהו. ויכול להיות שלא. ניאלץ להמתין כדי לגלות.

בינתיים מחולקת צמרת כחול לבן לשתי קבוצות. באחת יושבים אנשים פרגמטיים ומפוכחים, שסבורים שצריך להחיות את "מתווה הנשיא" בצורה כזו או אחרת וללכת לאחדות כאן ועכשיו. כן, גם אם נתניהו יכהן ראשון חצי שנה או שנה. זה עדיף, לדעתם, על החלופות האחרות. יש כאן גם מדינה, הם אומרים. בצד השני יושבים אלה שחושבים אחרת, כלומר יאיר לפיד ובוגי יעלון. לא יקום ולא יהיה, הם אומרים. לא נשב תחת נתניהו אפילו דקה. הם מאמינים שבחירות רביעיות הן לא אופציה גרועה. הם בונים על מרד בליכוד, או במקום אחר כלשהו. הם ששים אלי קרב ומוכנים להמשיך במשחק הצ'יקן הקטלני שמשוחק כאן כבר שנה וחצי.

אין לי מושג מי צודק. רק ההיסטוריה תשפוט בסוגיה הזו, בדיעבד. בינתיים, היחיד שמנסה לטלטל את המערכת ולהכתיב את הקצב הוא, כאמור, אביגדור ליברמן. גם הוא הוספד בליל המדגמים האחרון, אבל בסופו של דבר הביא הישג מכובד וכמעט שמר על כוחו במציאות קשה ומדרון חלקלק. ליברמן הוא קוטל הדרקונים של המערכת הפוליטית. הנשיא ראובן ריבלין אמור להיות המבוגר האחראי. בין שניהם תיפול ההכרעה.

bencaspit5@gmail.com