באפריל הייתה אמורה לצאת לאור בהוצאת הספרים Hachette אוטוביוגרפיה של וודי אלן בשם "אפרופו כלום". אינני יודע מה כתוב בה, אבל נאמר עליה שאלן כתב בכנות על סרטיו וחייו, כולל ההאשמות המיוחסות לו על ידי דילן פארו, בתה המאומצת של חברתו לחיים לשעבר מיה פארו. הגרסאות מוכרות מ־1992, השנה שבה הכריז אלן על אהבתו ונישואיו לסון־יי, גם היא בת מאומצת של פארו שאלן מעולם לא נחשב אביה, לא גר איתה בדירה אחת ולא אימץ אותה. על הרמת הגבות הקולקטיבית ההיא אמר אלן "שהלב רוצה מה שהלב רוצה", אמירה שיש מי שפירשו אותה כ"הפין רוצה מה שהפין רוצה". סון־יי, למען העובדות, איננה בתו החורגת של אלן. אלן לא היה דמות אב עבורה אלא חבר של אמה. היא לא הייתה קטינה כאשר נכנסה איתו לקשר אינטימי, והיא אינה לוקה בבעיות פסיכולוגיות כפי שניסו להציג אותה אלא פקחית להפליא.
אחת השאלות המטרידות היא כיצד החליק הספר למועד הוצאה לאור ללא ההמולה המתבקשת. כבר ב־2018 היו הוצאות ספרים שאמרו לאלן: לא, תודה. פתאום ביום חמישי שעבר החל אירוע מתגלגל: רונאן פארו, בנו של אלן, האוחז בגרסת אחותו דילן, שהוא גם עיתונאי נחשב שחשף חלק מהעוולות של ויינשטיין, פרסם תחקירים ב"ניו יורקר" שהיו רוח גבית עזה ל־MeToo# ומחברו של הספר המצליח "Catch and Kill", הכריז שלא יוציא יותר ספרים בחברת בת של Hachette במחאה על פרסום האוטוביוגרפיה של אלן. דילן הצטרפה למחאה, וקבוצה משמעותית של עובדי ההוצאה עזבו את מקום עבודתם.
הוצאת הספרים לא היססה הרבה לפני שנכנעה ואמרה לאלן שלא תדפיס את הספר והגיעה איתו להבנה כספית. האחים פארו כינו את היוזמה להוציא את הספר "סקנדל ובגידה". רונאן פארו, שכל מבט בו מסגיר כמה הוא דומה לפרנק סינטרה, בעלה לשעבר של מיה פארו ומי שחזרה אליו לעתים כאשר יחסיה עם אלן הצטננו, שלח מייל נוקב לנשיא ההוצאה: "מדיניות העצמאות המערכתית הנהוגה בהוצאה אינה פוטרת אותך ממחויבויות מוסריות ומקצועיות כמי שהיה המו"ל של ספרי וכבעלים של חברה שהסכימה לסייע למטרידים מינית להלבין את פשעיהם".
פארו יודע לכתוב, ואין כמו חרון קדוש להפיח רוח במפרשים. אבל אוטוביוגרפיה היא אמירה אישית ולא תחקיר, והמחבר והוצאת הספרים אינם חייבים לקבל תגובה או חוות דעת נוספת למה שנכתב בה. זה מה שהרגיז את סטיבן קינג ואחרים. מותר לכם להחרים את סרטיו של אלן, לא לקרוא את ספריו ולא לשמוע אותו מנגן בקלרינט במלון "קרלייל", כתב קינג, אבל אני שונא לחשוב לאן מגיעה הדרך שתחילתה בסתימת פיו של אומן מלומר את דברו. סוזן נוסל, נשיאת אגודת הסופרים האמריקאית, אמרה: "אם התוצאה הסופית של הוויכוח הזה תהיה שלא יהיה אפשר לקרוא את הספר, במנותק מאיכותו, והוא ייעלם בלי להשאיר עקבות, תישלל מהקוראים ההזדמנות לקרוא ולהביע את דעתם".
***
דעה שהתפרסמה ב"גרדיאן" הבריטי התייצבה גם היא לצד אלן: "וודי אלן נחקר פעמיים ולא הוגש נגדו כתב אישום. בזמן שדילן ורונאן פארו ממשיכים להאשים אותו, הוא לא נמצא אשם. שום דבר שנאמר נגדו לא הוכח. אין כל סיבה סבירה לא לפרסם את ספרו. עובדי ההוצאה שעזבו את מקום עבודתם לא פעלו כמו מו"לים אלא התנהגו כצנזורים...גם אילו היה נמצא אשם, עדיין הייתי רוצה לקרוא את הספר, משום שאני מתעניין באדם, בעבודתו ובחייו. אינני נוהג לבדוק את טהרנותו המוסרית או אם יש תיק משטרתי לכל סופר לפני שאני קורא את ספרו. על פי הקריטריונים הללו היה צריך להחרים את טי־אס אליוט ורואלד דאל, משום שהיו אנטישמים".
הדיון הזה מרחיק לכת אף יותר. קוראים רבים, ודאי באמריקה, קראו בעניין אוטוביוגרפיות של נשיאים שסרחו למשל. ריצ'רד ניקסון כתב ספר מצליח ובו הגן בין השאר על חלקו בווטרגייט לצד התנצלות רפה שנשמעה בעיקר כמו האשמה. ביל קלינטון הרוויח מיליונים מהספר על חייו, הכולל את תיאור יחסיו עם מוניקה לוינסקי. אף אחד לא השליך את עצמו על הכביש בדרך לדפוס. בסדרה תיעודית בהיקף מגלומני של הילרי קלינטון המשודרת כעת, מתמודד קלינטון המקשיש עם פרשת לוינסקי. הוא אינו מצליח לבקש ממנה סליחה, אף על פי שהוא מצטער על הנזק שגרם ל"כולם". יש בקטע הזה כל כך הרבה ג'יבריש לא קוהרנטי, עד שקשה להתרשם ממנו היכן באמת עומד קלינטון המבוגר בעניין השירותים האוראליים שקיבל בכוך הקטן במשרד הסגלגל. הצופה מבין שכמו נשיאים רבים הוא היה לחוץ מאוד, מה שאמור לתרץ את התנהגותו.
מה שלא ברור כלל הוא מדוע לא התקיים דיון עמוק ורציני בהוצאת ספרים בשאלת נטילת אבהות על האוטוביוגרפיה של וודי אלן לפני שנראתה כאסקופה נדרסת הנתונה למשיסת עובדיה ואחד מהסופרים הצעירים והמבטיחים שלה. נראה שהתבערה והבהלה היו בעיקר כלכליות. תחקירן מחובר בתחילת דרכו שכבר צבר מוניטין, נראה יותר נורמן מיילר או גיי טאליז מאשר ישיש בן 85 שהבדיחות שלו הפסידו להצחיק. את הדיון הנוקב הזה היה צריך לקיים לפני שהשליכו את אלן לכלבים.
לא היה שום דבר חדש בקרע המשפחתי האומלל הזה שמתנהל כבר שלושה עשורים. אלן מסר את גרסתו על ההאשמה שהתנכל מינית לדילן בת ה־7 במאמר מנומק ב"ניו יורק טיימס". הוא נאלץ לשוב לנוף העגום, מכיוון שפארו הבת תמיד צפה עם האשמותיה - שאותן היא משנה מפעם לפעם - כדי להפעיל לחץ פיזי לא מתון כלל על דעת הקהל כאשר סרט של אלן מועמד לפרס כלשהו. בפעם האחרונה זה היה כאשר "יסמין הכחולה", הסרט הראשון שהצליח לצלם באמריקה אחרי 20 שנות גלות, היה מועמד לאוסקר. הפלונטר המשפחתי הזה כה נקמני, סבוך ודביק, עד שאפילו רונאן, איש רציני להחריד, נאלץ לתאר את קרבתו לאלן "אבי נשוי לאחותי, מה שהופך אותי לבנו ולגיסו, שזו מעידה מוסרית".
בתגובה למכתב שפרסמה דילן ב"טיימס" בסיבוב הקודם, הפגין סטיבן קינג את אומץ הלב הציבורי שלו ואמר שהיה במכתב "אלמנט שלpalpable bitchery", שמשמעו בעברית משהו כמו "ביצ'יות נימושה". זו הייתה אמירה קיצונית, שהיטיבה לשקף את שחשו אחרים. סופרת בשם רוקסן גיי הזמינה את המתעניינים בנושא להתמודד עם מציאות החיים: בערב שבו התפרסם המכתב של דילן ישב וודי אלן בשורה השנייה של הניקס במדיסון סקוור גרדן, הבהירה גיי, "מכיוון שזה מה שהתרבות שלנו מרשה". מדבריה של גיי היה ברור שהייתה מעדיפה שבמקום שאלן יישב במגרש כדורסל, יעמוד על ספסל רעוע בפנטהאוז שלו כשצווארו נתון בעניבת חנק.
משפחת פארו מייצרת את התחושה שכאילו אלן נהנה מחגורת הגנה של מקורבים, שחקנים ואנשי תקשורת המגינים עליו בגופם. בפועל הוא נאלץ לגלות מאמריקה ולצלם את סרטיו באירופה. הסכם שהיה לו עם אמזון, שהזמינו ממנו מיני־סדרה וסרטים, התפוצץ תחת לחץ, וג'ף בזוס נאלץ לפצות את אלן כספית אחרי משפט ארוך. יכול להיות שסרטיו היו מאבדים מכוחם ואיכותם אלמלא היה תחת לחץ כבד ומוקצה מחמת מיאוס. יכול להיות שכישרונו עמד לו עד שקרס או שלא הצליח להתאים את סרטיו לטעמים משתנים. אבל בזמן שסרטיו חולפים בלי להשאיר עקבות, מתגנבים כל עברייני המין שאין ספק לגבי אשמתם חזרה לחיינו. כך צפים ושבים לואי סי־קיי, קווין ספייסי ואחרים, מהשוליים למרכז. ואלן, שלא הורשע בדבר וחי בעולם של שמועות אלסטיות, נלחם על חייו.
***
בניגוד לבמאים גדולים כמו היצ'קוק, צ'פלין, פורד ואחרים, שהתנכלו מינית לשחקניות שאיתן עבדו (פורד לגברים), אלן היה ונשאר במאי של נשים, והוא אחראי לפריחתן המקצועית של שחקניות רבות. הוא עדיין אחד המעטים שכותבים תפקידים נשיים ראויים. לכן שחקניות כסקרלט ג'והנסון, קייט ווינסלט, דיאן קיטון, פנלופה קרוז ואחרות אינן מובילות את חבורת הלינץ'.
רומן פולנסקי הואשם בקיום יחסי מין עם ילדה בת 13, שנדחפה לזרועותיו בידי אמה. זה לא גורע מהתנהגותו הפושעת, אבל גם אחרי שסמנתה גיימר, הילדה שבגרה והפכה לאישה, סיפרה את סיפורה, סלחה לפולנסקי והסבירה את נסיבות המקרה, מבוקש עדיין פולנסקי באמריקה, שממנה הוא גולה כמעט 50 שנה. כל השדולות בעולם אינן מצליחות להחזיר את פולנסקי לאמריקה. הוא עושה סרטים באירופה, אבל זכייה בפרס היא עילה למחאה בשידור חי. אינני יודע מה קורה להכרתו של יהודי ששרד את השואה כילד ללא משפחתו ושאשתו ההרה נרצחה בידי משפחת מנסון, אבל לא קשה לזהות שם סטיות תקן. לא פחות צבועה היא העובדה שמיה פארו, ששיחקה ב"תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי, היא צדקת המגינה עליו ועומדת לצדו. במקרה הקיצוני ביותר קשה לעשות הבחנה מוסרית מדויקת בין מעשיו של פולנסקי להאשמות הלא מוכחות המוטחות באלן.
בראיון חושפני שנתנה פארו לחברתה העיתונאית מורין אורת' ב"ואניטי פייר", עלתה דמותה של אישה בעלת הפרעת אישיות גבולית, כעסנית ונקמנית, שאינה מסוגלת להרפות מטינתה לאלן. היא שבה ואזכרה את פרשת ההתעללות המינית, כאשר הפרטים והלוקיישנים משתנים שוב. בעקבות הכתבה ההיא יצא מוזס פארו, אחד הילדים המאומצים ומשפטן בהכשרתו, להגנת וודי אלן והסביר כיצד ניתן היה לטעת את המקרה בתת־ההכרה של דילן.
המגילה המגעילה הזאת שבה ונפרשת בהרחבה לפי העניין והצורך. לא נותר לאלן זמן רב לטהר את שמו או להציג את הגרסה המלאה שכתב. גם על הצורך הזה הייתה אמורה האוטוביוגרפיה שלו לענות. תהרגו אותי, כמה מסרטיו, בעיקר הטרילוגיה הניו יורקית, אהובים עליי מאוד והשפיעו עליי כאיש צעיר. הייתי שמח מאוד לקרוא את סיפור חייו של אלן, את העבודה על סרטיו ועל ניסיונו הכושל להיות אב מפיו ולא באמצעות ראיון או ספר שמישהו כתב עליו. בהנחה שהספר כתוב ומוכן לדפוס, בעיקר אם היה אמור לראות אור באפריל, אם אני מכיר את אמריקה, יימצא מו"ל ראוי בלתי לחיץ שיוציא אותו לאור בכבוד.
ההיסטוריה של האומנות מלאה להתפקע ביוצרים שחייהם האישים, התנהלותם והעדפותיהם אינם כוס התה שלי ואף פחות. אינני מצדד בחיבתו של לאונרדו דה וינצ'י לילדים קטנים, מאוד לא. אבל הוא עדיין מי שצייר את המונה ליזה.