כאן זה בית

נעלתי את הדלת מבחוץ כשאחרון המובילים יצא מהבית. “אתה פוגשת אותנו בדירה החדש, נכון?", שאל ויטאלי, האחראי על המובילים והיחיד מביניהם שדובר עברית. “כן, סעו, אפגוש אתכם שם", אמרתי והבטתי במשאית הגדולה מובילה את הרהיטים והחפצים שאספנו אני וגור יחד ולחוד. לפני שנכנסתי אל המכונית, הבטתי בפעם האחרונה בבניין ההוא בבת ים, רציתי ליצור רומנטיזציה מסוימת, רגש כזה או אחר, או לבנות בראשי איזה סיפור פרידה מהחלק ההוא של החיים. אבל לא תמיד אפשר, הבית הזה היה קטן מדי, סתמי, חסר כל עיצוב, דחוק ואחד כזה שהייתי מתבאסת לחזור אליו בסוף כל יום. כשטלפנתי אל גור מהדרך, ענה לי וברקע רעשי קדיחה. “מאמי?", אמר, “דברי חזק, אני לא שומע אותך, נאסר קודח פה".

“אני בדרך אליכם!", התרגשתי. רציתי כבר לראות את הבית החדש שלנו, שעליו גור והפועל שלו, נאסר, עמלים כבר שבועיים. “יופי! תביאי איתך שישיית מים, בסדר?", שאל. “אביא! איזה כיף שעפנו מהבית המגעיל ההוא", לא יכולתי לעצור את פרץ השמחה שגאתה בי. “די, מרסל, זה היה הבית שלנו!", התבאס גור. אחרי שניתקנו, קינאתי בו, על שמחת הפשטות שיש בו ובעיקר על הלויאליות שלו, לכל דבר, מארבעה קירות ועד למשפחה.

***

כשהמעלית הגיעה לקומה 5, נכנסתי אל הבית, הוא היה שונה בתכלית ממה שהכרתי, צבוע בגוונים רכים ויפהפיים, הרצפה הייתה מבריקה, מרפסת השמש נקייה וריקה, וריח סיד באוויר, ריח מחיה של התחלה חדשה. גור ניגש אליי, לבוש בבגדי חברת השיפוצים שלו, הוא היה מלוכלך ועייף, ובכל זאת, ברגע ההוא, עם כתמי הצבע על ידיו ועיניו המחייכות, שכחתי מכל פמיניזם או זקיפות קומה וחשקתי בו כל כך, אבל המיטה טרם הגיעה.

***

זה כבר כמה ימים שאני מרגישה שיש לנו בית. בכל בוקר אני יוצאת אל המרפסת, נושמת את האוויר אליי ומחייכת. בשישי האחרון אפילו הגדלתי לעשות ואחרי זמן רב של מרחק מהשכינה הטובה, עמדתי מול פמוטי הזכוכית מהנדוניה ובירכתי על נרות השבת. איך אמר ר׳ ישראל מסלנט, “וכל זמן שהנר דולק, עוד אפשר לתקן". שבת שלום.