היה מעניין לראות את השיח כאן וברמאללה על החרדה מפני הקורונה. בישראל דיברו על הפועלים הפלסטינים כמייבאי מחלות, בשעה שאצלם חששו מאותו דבר – אבל הפוך: שמא הפועלים הללו ייצאו לישראל, יידבקו בנגיף וישובו הביתה להחליא בו את כולם. במירוץ הבלתי חשוב, מי ידביק את מי ראשון, זכו בינתיים הפלסטינים. חולה הקורונה הראשון שנדבק בידי הצד השני הוא פלסטיני. שמו שאדי עבדו, גבר מאזור טולכרם. הוא קיבל את הנגיף ממעסיקו הישראלי שחזר ממשחק הקלאסיקו בספרד. 

הפור, הוא הגורל, הציל השבוע את מקבלי ההחלטות בירושלים מעוד החלטה קשה בעידן הקורונה. בחסות פורים הטילה הממשלה, כמנהגה בחגי ישראל, סגר על השטחים, ובכך זכתה לארבעה ימי אתנחתא. אבל מעבר לפינה מחכה שאלה קשה. בישראל עובדים מדי יום לפחות 150 אלף פועלים פלסטינים מערי הגדה. עליהם נשען כיום ענף הבנייה בישראל, ובאופן חלקי גם כמה מענפי השירותים. איסור כניסתם יגרום נזק הדדי. בישראל הוא יתן מכה לענף הבנייה, ואצלם יגרום מהלומה כפולה ומכופלת.  

הפועלים הללו נחלקים בצורה הבאה: 87 אלף מהם עובדים בתחומי הקו הירוק, מבאר שבע ועד עפולה וחיפה. 35 אלף – ביישובים הישראלים ביו"ש. הם רשומים כחוק, ומעסיקיהם מפרישים עבורם מס לאוצר הישראלי (אלה הם כספי המסים הידועים, המועברים לקופת הרשות על פי הסכמי אוסלו). על אלה יש להוסיף עוד כ-40 אלף פועלים בלתי רשומים (המכונים שב"ח, שוהה בלתי חוקי), שגונבים את הגבול ועובדים בצורה בלתי מוסדרת. חלקם עושים זאת בגלל כי לא קיבלו אישור, בשל עבר ביטחוני או פלילי, וחלקם סתם סולד ממגע עם הרשויות. 

כל אחד מאלה, הרשומים ואלה שאינם, חוזר הביתה עם שכר יומי ממוצע של 400 שקלים. חמישה ימים בשבוע, עשרים יום בחודש בממוצע. התנובה היא כ-8,000 שקלים במזומן לעובד אחד. תכפילו ב-150 אלף - זה הסכום שעובר כל חודש מידיים ישראליות ישירות למשק הפלסטיני בגדה, ומשמש עבורו כמו דם חדש לעורקים. במקביל, אוסף משרד האוצר את כספי המסים שהפרישו בעבורם מעסיקיהם החוקיים, ומעביר אותו ישירות לקופת הרשות. גם שם מדובר במאות מיליונים בחודש. 

הידיים העובדות בישראל, לפיכך, הן ענף הייצוא המרכזי, הקריטי, של הכלכלה הפלסטינית בגדה. זהו מיזם מסחרי, חברתי, ביטחוני ומדיני, המוצלח ביותר מאז הסכם אוסלו, שנבנה בעמל רב בידי ישראל והרשות, ונדיר שהוליד סכנה ביטחונית. תארו לכם שיקרוס עכשו בגלל התפרצות נגיפים שמקורה בכלל בסין. לפיכך, החלטה ישראלית, שטרם התקבלה, להטיל סגר על השטחים עלולה להוות מכה משולשת. לענף הבנייה בישראל, למשק הפלסטיני ולקופת הרשות, המצויה ממילא בגירעונות וחובות. ואין זה בטוח כלל, שישראל היא שתזעק חמס ראשונה. גם הרשות עלולה לדרוש את הסגר הזה, מחשש שהמוני הפועלים ייצאו לישראל ויידבקו בה. נכון להיום, התפרצות הקורונה בישראל גדולה וחמורה יותר. בערי הגדה המערבית התגלו 30 מקרים. הרשות מקפידה מאוד בטיפולה באירוע, והתחושה לעת עתה היא, כי המצב בשליטה. 

תיאום בימי כולירע

ונניח כי הסגר אכן יוטל מתישהו – כיצד ינהגו השוהים הבלתי חוקיים? כיום מסתננים רבבות לשטח ישראל בחיפוש אחר פרנסה. יש לשער כי חלק מהם יתעקשו לעבוד בישראל גם אם יוטל האיסור. כיצד תפעל ישראל - תחסום את דרכם, או תמשיך להעלים עין כדרכה, בידעה שהם באו לחפש פרנסה בלבד? אם יוחלט למנוע את כניסת השב"חים בכל מחיר, הרי לנו אירוע ביטחוני. אירוע שמקורו כלל אינו פוליטי, אלא ביולוגי.

עד אתמול בערב (חמישי) הבעיה נראתה אף סבוכה יותר, הודות לרצועת עזה. גורמי הבריאות שם חוששים משני מקורות הדבקה: ישראל ומצרים. בסדר הזה. בחודשים האחרונים, בימי שיגרה, יצאו אלפי עובדים לישראל, וחלקם אף שהו בה לאורך כל השבוע. זהו מתכון מושלם להידבקות. מערכת הבריאות בעזה תקרוס בתוך זמן קצר, אם תתגלה בה התפרצות נרחבת של קורונה. ברצועה, נכון להיום, טרם התגלו מקרי הדבקה של הנגיף. משום כך הזדרזה ממשלת חמאס והודיעה אמש על סגירה מוחלטת של מעברי הגבול. אין יוצא ואין בה. מדובר בעיקר במעבר הגבול ארז, ובמעבר הגבול רפיח. ההודעה הזו היתה מתואמת עם ישראל, באמצעות מתווכים. היא חסכה לישראל את הצורך להכריז על סגר בפני עובדים מרצועת עזה, והעניקה לחמאס את זכות ההחלטה הריבונית.  

הבעיה היא, שבפעם הראשונה, ישראל עלולה להזדקק לפועלים הללו יותר מאי פעם, וספק אם יהיו זמינים. זה יקרה אם יוטל סגר קורונה על הפועלים מהגדה. ענף הבנייה ישווע לידיים עובדות, ואז מהיכן יגויסו? מסין? אמנם מניין העובדים ברצועה מהווה בערך 5 אחוזים מסך הפועלים הפלסטינים שמגיע מהגדה, ובכל זאת, כל אתר בנייה שאותו יצילו, הוא מפעל בפני עצמו.

פגישת כחול לבן והרשימה המשותפת (צילום: ללא קרדיט)פגישת כחול לבן והרשימה המשותפת (צילום: ללא קרדיט)

בצד נאום השהידים

הצלחתה של הרשימה המשותפת בבחירות לכנסת ה-23 עומדת למבחן קואליציוני בימים אלה, אבל כבר עתה רשמו קברניטיה ניצחון תודעתי. מעקב אחר התקשורת הישראלית מאז הבחירות בספטמבר מעלה כי הערבים והעיסוק בבעיותיהם קיבלו נפח רב יותר באופן משמעותי. זה כוחו של הפתק. הערבים נהרו לקלפיות, הפכו לכוח משמעותי מכפי שהיו קודם, וכך קידמו את עניינם אצל קובעי השיח. כיום מדברים עליהם כגורם משמעותי בכנסת. מחר יתנחלו בעיותיהם קבע בשיח הציבורי. מחרתיים אולי גם יבואו פיתרונות.

מדוע יצא האזרח הערבי להצביע, אחרי שנים של אדישות? כאן התלכדו שתי התפתחויות. האחת היא שאיפתו העזה להשתלבות. רוב בני המיעוטים בישראל רוצים מה שרוב היהודים רוצים. לחיות בכבוד ובשלווה. לקום בבוקר לעבודה, לבלות, להתאהב, להקים משפחה ולפתח קריירה מצליחה. דרכם לחיים נורמליים תלויה גם בקרבתם כקבוצה חברתית לעוגת השלטון. אבל המציאות הרחיקה אותם משם. ספק אם אי פעם בתולדות היחסים בישראל בין ריבון להמון, ספגה האוכלוסייה הערבית עלבונות כפי שספגה בשנים האחרונות. כה צורבים ותכופים היו הם, עד שהשכיחו מכולם את העובדות. והעובדות הן, שהממשלה הנוכחית הזרימה לישובים הערבים הון בשיעור שקודמותיה כלל לא חשבו להזרים. אבל הרוח ניצחה את החומר, והערבים יצאו בהמוניהם להצבעת מחאה. וכבר לימד אותנו הר' מנחם בגין, כי הכבוד, ובמיוחד היעדרו, הם קלף מכריע בעיצוב גורלה של מפלגת שלטון.

בתוך חצי שנה הצליחו הערבים בישראל להגביל את כוחו של הימין בכנסת, ליהנות מחיזורן של שתי המפלגות הגדולות, וליהנות מאור זרקורים שלא ידעו קודם. אמנם נציגיהם נשלחו לכנסת כדי לקדם את מצבו של האזרח הערבי, אבל הם לא יוכלו להימלט מעיסוק באחים השכנים: במוקדם או במאוחר, נוכחותם בכנסת עשויה להחזיר לשיח את הבעיה הפלסטינית הרדומה, ואת העיסוק בתהליך השלום.  

התאגדות מפלגתית על בסיס אתני היא דבר מותר, אבל בחברה מתוקנת אין בה צורך. לו דאגו מפלגות השלטון לאורך השנים לכולם באופן מכבד ושווה, לא היו נדרשים הערבים לרוץ לכנסת על יסוד מוצאם. לפיכך, יהודים שקיומה או פעלה של הרשימה המשותפת מפריעים להם, צריכים לבוא בתלונה בעיקר לזולתם, או לעצמם. 

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל 

tguvot@maariv.co.il