אפתיע ואומר שהקורונה “באה בזמן”. כן, עבורנו הישראלים יש גם היבט חיובי לנגיף העלום שמתפשט ללא מעצור ומשתק את העולם ללא מענה תרופתי עד כה. הנגיף כבר השבית את מהלך החיים בחלקים גדולים של המשק, החינוך, התרבות, התיירות והתעופה, הוריד את הגרפים של שוקי ההון לשפל הנמוך בעשרות אחוזים. צריך רק לקוות שהרע ביותר לא יתרחש ושלא ייפלו בנו חללים.

אני מדבר כמובן מנקודת המבט האגואיסטית שלנו, הישראלים. שהרי מה שקורה אצלנו, קורה גם בחלקי עולם אחרים, וביתר שאת וכאב. זהו נגיף שאינו יודע גבולות, שאינו מתחשב בפלאי הקדמה והטכנולוגיה, עושה באנושות כבשלו וטרם, יש האומרים, הגיע לשיאו.

אז מה כאן “חיובי” עבורנו? העיתוי. לפני שהכרנו את הנגיף החדש היינו (ועודנו) נתונים לפגעי נגיף אחר, ישראלי מאוד ומוכר – נגיף הפלגנות, המתבטא בשנאה, נאצות ואיומים, שקורעים את החברה הישראלית מבפנים ומאיימים על עצם ליכודה ושלמותה. זהו בהחלט נגיף מסוכן יותר מהקורונה, והוא הגביר נוכחותו בשנה החולפת, שנת שלוש מערכות הבחירות, ובמיוחד לאחר זו השלישית שהסתיימה לפני שבועיים. הוא שיסע אותנו, הפך את השיח לאלים ורווי איבה, מאיים להרחיב את הקרעים בתוכנו עד כדי חשש ממלחמת אזרחים בין המחנות הניצים.

הנגיף הזה כבר תקף אותנו בזמנים עברו. גלים של שנאה פנימית, יריבות שאינה יודעת מעצורים, אלימות מילולית ופיזית – פקדו אותנו בכמה צומתי זמן במהלך שבעת העשורים של עצמאותנו. די אם נזכיר את רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל לפני כחצי יובל, רצח שהוא כפצע מדמם בנפשה של האומה עד היום. נגיף זה, מסתבר, אינו מרפה מאיתנו. טרם נמצאה לו תרופה. רוב הזמן הוא רגוע יחסית, ולפתע מתנשא לגל שמאיים לשטוף את כולנו.

נתניהו וגנץ נפגשים עם הנשיא ריבלין (צילום: קובי גדעון, לע''מ)נתניהו וגנץ נפגשים עם הנשיא ריבלין (צילום: קובי גדעון, לע''מ)

במערכת הבחירות האחרונה נגיף זה שיחק תפקיד מרכזי. עורר את המחנות להתלהם זה כנגד זה, לטנף בלי מעצורים, הגביר נוכחותו מאז פרסום התוצאות הסופיות, שכידוע לא חוללו הכרעה. הוא מונע משני הצדדים לבוא לידי הכרה כי באין הכרעה, ובאין רצון בעם לסיבוב בחירות נוסף, אולי יגבר השכל הישר אצל שני השחקנים הראשיים – שאין ביניהם לאמיתו של דבר פער אידיאולוגי ניכר – והם יסכימו בעת חירום זו לשלב ידיים ולכונן ממשלה של אחדות. כבר היו דברים מעולם בפוליטיקה שלנו. עברנו עתות חירום, היו ממשלות אחדות.

לדאבון הלב, נגיף הפלגנות הקשיח את לב שני המחנות. האחד – גוש המרכז־ימין שבמרכזו הליכוד, הגביר כוחו בארבעה מנדטים, אבל לרף ה־61 עם שותפיו לא הצליח להגיע. השני – גוש המרכז־שמאל שבמרכזו מפלגת כחול לבן, מפגר בשלושה מנדטים אחרי מפלגת השלטון הנוכחי, אבל יחד עם הרשימה המשותפת יש לגוש זה 55 מנדטים. וכמו בבחירות הקודמות מתברר, שהחלש הוא החזק. מדובר במפלגת ישראל ביתנו, שאינה שוללת הצטרפות לשמאל ולערבים, כי נגיף “רק לא ביבי” מחלחל בעוצמה אצל מר ליברמן.

ובעוד שנראה היה כי השותפות התמוהה הזאת – כחול לבן, ישראל ביתנו והרשימה המשותפת – מצליחה במשימת החלפת השלטון, פרצה לעולמנו הקורונה. מה למגיפה מסכנת חיים ולממשלת שמאל צרה? ובכן, מגיפה “חיובית” זו עשויה לדחות הגשמת הזיות פוליטיות שמקורן בנגיף השנאה. שנאת אחים.

בני גנץ ואביגדור ליברמן (צילום: אבשלום ששוני)בני גנץ ואביגדור ליברמן (צילום: אבשלום ששוני)

צמד המילים הזה, כמו גם צמד המילים רצח פוליטי, עולה שוב ושוב בשיח הפרוע שמתנהל בתקשורת רבת הערוצים. משתמשים בהן אנשי שמאל כדי להלך אימים על מי שבחרו בהמשך שלטון הליכוד ובנתניהו, כנשק יום הדין שלהם, בבחינת “ראו הוזהרתם”. בני גנץ גם מזהיר, בבחינת איום שעלול להגשים עצמו. עוד רצח פוליטי – שכבר התרחש – אכן עלול לגרור לכדי מלחמת אחים שטרם הייתה. זו עלולה להיות התוצאה האיומה ביותר לעתיד ישראל, שיאה של השתוללות נגיף השנאה העושה בנו שמות כבר עתה.

את התפרצותה של מלחמת אחים זו יש למנוע מבעוד מועד. לשם כך, נדרשת בדחיפות ממשלת אחדות. הנגיף קורונה הוא אולי התמריץ להקמתה, אך לא העילה העיקרית. הממשלה – ויש ממשלה בישראל – נלחמת בו ברצינות רבה. אחדות – בראש וראשונה על מנת למנוע את הידרדרות נגיף השנאה לעבר מחוזות קשים – זו התרופה, אין בילתה, כדי לבלום את סכנת הנגיף המיוחד לישראל והמסכן את שלומה יותר מכל קורונה ושאר מרעין בישין.