הבורסה לניירות ערך סיימה אתמול את אחד מימי המסחר הגרועים בחודשיים מאז פרץ משבר הקורונה. מדד ת"א 35 ירד ב־4.33%, ות"א 125 ירד ב־4.68%. המסחר בוול סטריט הסתיים בהיסטריית ירידות חסרת תקדים של 13%. יש מניות בענף התיירות שצנחו בעשרות אחוזים ואיבדו בתוך יום מאות מיליוני שקלים מערכן. הציבור מוכר מכל הבא לידי ובורח מהבורסה כל עוד נפשו בו. הדולר האמריקאי, שהפך למעון המקלט למוכי הווירוס, מתקרב מהר אבל בטוח ל־4 שקלים, וביום בהיר במיוחד אפשר להבחין ב־5 שקלים.

אם תרצו, אירועי הימים האחרונים הם הבעת חוסר האמון והסערה המושלמת בתולדות המשק הישראלי. הרבה יותר ממלחמת יום כיפורים. מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, מסמל בהופעותיו הפומביות סימן לא טוב, אלא רע. הוא בדיוק ההפך מנחמן שי, המרגיע הלאומי (תשתו מים) של מלחמת המפרץ, ומקדם את אג'נדת ממחטות האף והסבון סנו סושי של ביבי. מבחינת סימן טוב, רצוי היה שהמדינה תסגור לחלוטין את שעריה, ובלבד שתלמודי התורה (מהמפלגות ה"ציוניות", כמובן) יתפללו ללא הפרעה.  

לכאורה, הכל אמור היה להיות הפוך. נגיד בנק ישראל, שמתאם אחד לאחד את צעדיו עם נתניהו, הפך בפועל למבוגר האחראי. הוא עושה הכל כדי לספק את גלולות ההרגעה: הוא קונה איגרות חוב בבורסה כדי לשפר את הנזילות, הוא מוכן לבצע "עסקות החלף" כדי להזרים דולרים.

הוא הנחה את הבנקים לסייע ללקוחות במשכנתאות, בהלוואות לעסקים קטנים ובמתן שירותים משופר לאוכלוסייה הבוגרת. המערכת הבנקאית צועדת לקראת סגירתה המדורגת. בנק הפועלים יפעיל מהיום 53 סניפים בלבד מתוך כ־300. לקוחות בני 70 ומעלה יקבלו טיפול מיוחד. גם ענת גואטה, יו"ר רשות ני"ע, התגייסה ומושיטה יד. היא הסכימה לדחות לסוף אפריל את פרסום הדוחות הכספיים, ומנסה לשכנע את המשקיעים לא לקבל החלטות חפוזות. אבל מרגע שהציבור איבד את אמונו - אין עם מי לדבר.

נהוג לומר שאמון המשקיעים והציבור הוא הדבר החשוב ביותר בהתנהגות הצרכנית, ובמשבר הקורונה זה מוכח יותר מתמיד. לכן צודק הנגיד שבעיתוי הנוכחי אין טעם להוריד את הריבית, כי כשאין אמון, גם ריבית אפס או ריבית שלילית לא יעזרו. מרגע ששר המשפטים הזמני, בממשלת מעבר זמנית, מורה בצו מינהלי המתפרסם באחת אחר חצות הליל ויומיים לפני פתיחת משפטו של נתניהו, לסגור את בתי המשפט - הציבור מבין שעובדים עליו בעיניים.

כאזרח, אני יכול לתמוה, ובצדק: אולי הקיצוניות שהפגין ביבי בכל הימים האחרונים בטיפול במשבר הקורונה לא נועדה אלא להכשיר את דחיית משפטו? מי יודע? אולי החמרת ההוראות עד ההשבתה המוחלטת של המדינה שאמורה להתקבל, נועדה לקדם אג'נדה נסתרת אחרת שלו. מרגע שמיליוני הורים נאלצים להישאר בבית כדי לשמור על הילדים והפעוטות בגלל סגירת הגנים ובתי הספר, אך באותו הזמן ממתינים להסכמת הרב קנייבסקי לסגירת תלמודי התורה, ברור לגמרי שיש כאן אכיפה בררנית.

מרגע שסגירת המסעדות ובתי הקפה נאכפת לחלוטין באזור המרכז, אך ברחוב רבי עקיבא בבני ברק יש בתי אוכל פתוחים, ברור שביבי, משיקולי הישרדות פוליטיים, שבוי לחלוטין בידי המגזר החרדי ("הציוני" כמובן). לכן נוח לו יותר לאכוף את הסגירה רק במגזר הערבי.

הציבור היה מוכן לספוג כל נאום של "דם, ידע ודמעות", ובלבד שיש לו אמון מוחלט במערכת. מרגע שהוא איבד את האמון, הוא בורח מבשורה ומכל השקעה אפשרית. אבל אסור להרים ידיים, ונכון שהציבור כבר הפסיד לפחות מיליארדי שקלים מחסכונותיו. אף שבבתים רבים המקררים נראים כמחסני מזון באחד הימ"חים, עשרות אלפי אזרחים צובאים על שירות התעסוקה כדי לקבל דמי אבטלה. עם זאת, המשק עומד לאבד תוצר והכנסות ממסים במיליארד שקלים.

אמון, כמו בזוגיות, לוקח שנים לבנות, אבל אפשר לאבדו ברגע. למרות זאת, אסור להרים ידיים, כי עדיין לא מאוחר. מאתמול, ובעקבות עמדת "מפלגות הגוש", ברור שזה לא יקרה באמצעות ממשלת חירום לאומית. התחלה של החזרת האמון תתרחש אם הכנסת שהושבעה אתמול תיטול תחת פיקודה את המושכות הפרלמנטריות ותתחיל לפקח על עבודת ממשלת המעבר הארוכה בתולדות המדינה.

ברגע שזה יקרה, סביר שההחלטות תהיינה ענייניות יותר ולא נופתע ממהלכים מעוררי מחלוקת. בעניין משבר הקורונה, ובאין מסביר לאומי אחראי, הגיע הזמן שגם נשיא המדינה רובי ריבלין ישמיע את קולו.