האחד הוא העובדה שהודחתי מתנועת הצופים בגין סעיף אי־התאמה. השני הוא העובדה שפוטרתי על ידי רוב השמרטפיות שאי פעם העסקנו. הן הגיעו פעמיים־שלוש, נקבו בסכום די שערורייתי, ונעלמו. אותי זה העליב למשך תקופה ארוכה, בעיקר בשל החשש שילדיי הרבה פחות חמודים ממה שהם נראים לי, אבל מהר מאוד העלבון פינה את מקומו לטובת תפיסת עולם אחרת שאומרת: כמה שפחות מיקור חוץ – יותר טוב. הבאתי אותם לעולם לא בשביל להפקיד אותם אצל מישהי שמונה את הדקות לאחור כדי שתחלוף עוד שעה.
זה התיישב יופי עם ההבנה המאוד מוקדמת שלי, וזה אולי מתחבר לתנועת הצופים, שלימדה אותי שאני מאוד אוהבת בני אדם כיחידים, אבל כשמדובר בקבוצות זה כבר עסק אחר. אני לא אוהבת קבוצות. אני מוצאת את הנטייה של בני אדם מיד לסדר לעצמם את חבריהם וחברותיהם במשבצות כדי שהמוח לא יתאמץ יתר על המידה, משעממת ומאכזבת: זו המצחיקה של החבורה, זה החצוף, זו המנהיגה, זה העצבני שאסור להתעסק איתו וכך הלאה, כאילו בני אדם הם פלטה חדשה של ציירים עם צבעים ברורים, ולא שילוב של תכונות מותכות זו בזו.
כך יצא שבשלב מקצועי מוקדם מאוד מצאתי את עצמי עובדת מהבית. עורכת בעיתונים גדולים ומובילה פרויקטים משמעותיים – מהבית. מדי פעם יצאתי לישיבות. גיליתי שאני הרבה יותר יעילה בלי נסיעות מתישות ועמידה בפקקים שמכלות את כוחי ומשאירות מעט מאוד זמן מרוכז לעבודה; בלי שיחות ת"ש של כאלה שבאים ויוצאים ממשרדי כדי להתלונן; בלי שיחות ארוכות ליד מכונת הקפה שמוציאה מוקצ'ינו, קפוצ'ינו, הפוך, שוקוצ'ינו ומי קולחין בטעם זהה.
קשה לאמוד את קיתונות הספקות המהולים בבוז ששוגרו לעברי באותן שנים, כשזה היה, איך נגיד, לא מאוד מקובל לעבוד מהבית: "מה זה 'עובדת מהבית'? בטח את כל הזמן עושה כביסות", "אפשר לקפוץ אלייך לקפה?", "אפשר להביא את הילדים אלייך לשעתיים?", והחביב עליי מכל: "הערתי אותך?". נסו כל אחד מהמשפטים האלה על מי שעובדות ועובדים במשרד מחוץ לבתיהם, ותבינו עד כמה הם מיותרים.
הבחירה לעבוד מהבית גבתה ממני מחירים כבדים מאוד. זו הייתה מלחמה של אישה אחת יחידה במערכות שהורגלו לחתימות שעון ולחיוך מאולץ בבוקר. מערכות שהיו מבוססות בעיקר על גברים שלא הבינו את הצורך שלי להיות ליד הילדים, גם אם הם נמצאים בחדר נפרד וקיר חוצץ בינינו. זה כמובן לא אפשר לי להיות איתם ממש, אלא רק להריח אותם מרחוק ולגשת אליהם מדי פעם לתת נשיקה. זה בוודאי לא היה מסודר כמו להעביר כרטיס בשעה מסוימת ולצאת הביתה בשעה אחרת, לומר "אחרי המבול, מחר יום חדש", אבל נאבקתי כדי להיות בסביבת ילדיי. רק שלא אתעורר יום אחד ואראה שהם בדרך לבקו"ם, במדים.
סדרת ספרי "מיפי" מאת דיק ברונה, תרגום: רוני בק, הוצאת תכלת, מחיר: 68־58 שקלים
"מלחמת הכבשים", משחקי גאוני, מחיר: 119 שקלים
התרעות פיקוד העורף