האחד הוא העובדה שהודחתי מתנועת הצופים בגין סעיף אי־התאמה. השני הוא העובדה שפוטרתי על ידי רוב השמרטפיות שאי פעם העסקנו. הן הגיעו פעמיים־שלוש, נקבו בסכום די שערורייתי, ונעלמו. אותי זה העליב למשך תקופה ארוכה, בעיקר בשל החשש שילדיי הרבה פחות חמודים ממה שהם נראים לי, אבל מהר מאוד העלבון פינה את מקומו לטובת תפיסת עולם אחרת שאומרת: כמה שפחות מיקור חוץ – יותר טוב. הבאתי אותם לעולם לא בשביל להפקיד אותם אצל מישהי שמונה את הדקות לאחור כדי שתחלוף עוד שעה.

זה התיישב יופי עם ההבנה המאוד מוקדמת שלי, וזה אולי מתחבר לתנועת הצופים, שלימדה אותי שאני מאוד אוהבת בני אדם כיחידים, אבל כשמדובר בקבוצות זה כבר עסק אחר. אני לא אוהבת קבוצות. אני מוצאת את הנטייה של בני אדם מיד לסדר לעצמם את חבריהם וחברותיהם במשבצות כדי שהמוח לא יתאמץ יתר על המידה, משעממת ומאכזבת: זו המצחיקה של החבורה, זה החצוף, זו המנהיגה, זה העצבני שאסור להתעסק איתו וכך הלאה, כאילו בני אדם הם פלטה חדשה של ציירים עם צבעים ברורים, ולא שילוב של תכונות מותכות זו בזו.

כך יצא שבשלב מקצועי מוקדם מאוד מצאתי את עצמי עובדת מהבית. עורכת בעיתונים גדולים ומובילה פרויקטים משמעותיים – מהבית. מדי פעם יצאתי לישיבות. גיליתי שאני הרבה יותר יעילה בלי נסיעות מתישות ועמידה בפקקים שמכלות את כוחי ומשאירות מעט מאוד זמן מרוכז לעבודה; בלי שיחות ת"ש של כאלה שבאים ויוצאים ממשרדי כדי להתלונן; בלי שיחות ארוכות ליד מכונת הקפה שמוציאה מוקצ'ינו, קפוצ'ינו, הפוך, שוקוצ'ינו ומי קולחין בטעם זהה.

קשה לאמוד את קיתונות הספקות המהולים בבוז ששוגרו לעברי באותן שנים, כשזה היה, איך נגיד, לא מאוד מקובל לעבוד מהבית: "מה זה 'עובדת מהבית'? בטח את כל הזמן עושה כביסות", "אפשר לקפוץ אלייך לקפה?", "אפשר להביא את הילדים אלייך לשעתיים?", והחביב עליי מכל: "הערתי אותך?". נסו כל אחד מהמשפטים האלה על מי שעובדות ועובדים במשרד מחוץ לבתיהם, ותבינו עד כמה הם מיותרים.

הבחירה לעבוד מהבית גבתה ממני מחירים כבדים מאוד. זו הייתה מלחמה של אישה אחת יחידה במערכות שהורגלו לחתימות שעון ולחיוך מאולץ בבוקר. מערכות שהיו מבוססות בעיקר על גברים שלא הבינו את הצורך שלי להיות ליד הילדים, גם אם הם נמצאים בחדר נפרד וקיר חוצץ בינינו. זה כמובן לא אפשר לי להיות איתם ממש, אלא רק להריח אותם מרחוק ולגשת אליהם מדי פעם לתת נשיקה. זה בוודאי לא היה מסודר כמו להעביר כרטיס בשעה מסוימת ולצאת הביתה בשעה אחרת, לומר "אחרי המבול, מחר יום חדש", אבל נאבקתי כדי להיות בסביבת ילדיי. רק שלא אתעורר יום אחד ואראה שהם בדרך לבקו"ם, במדים.

בינתיים, במשך שנים ארוכות, הימים והלילות הפכו לעיסה אחת, החגים לא היו חגים והשבתות לא שבתות. נגזר עליי להוכיח בפני מעסיקיי, שהנה, זה שאני עובדת מהבית לא הופך אותי למשתמטת או לאחת שמעגלת פינות. אני זמינה 24/7. גם כשהמוניטור מחובר לבטן שלי בזמן צירים וגם, להבדיל, כשאחד הילדים חולה. רק שיבינו שעליתי פה על מתכונת טובה ויעילה. שאם כבר נתקענו במאה ה־20, בואכה המאה־21, ואם כבר הדיגיטציה משתלטת עלינו, אז שנמצא בה את היתרונות.

בכל מקרה, דבר אחד לא עלה בדעתי – להתלונן על העובדה שהילדים שלי לידי. אני קוראת ושומעת את התגובות נוכח מגיפת הקורונה. הורים אחוזי פלצות מהרעיון שהחופשה של פסח, הארוכה ממילא, הופכת לחופשה אחת ענקית, וקצת אחריה החופש הגדול. הם לא מפחדים מפני מה שתביא המחלה השונה הזאת. אלו שאני שומעת, מפחדים מהמפגש המתמשך עם הילדים שלהם. אז אני רוצה לומר: תהיו איתם. נצלו את הזמן הזה לנשום אותם.

אני לא הייתי מספיק קשובה לעצמי כדי לעשות את זה באמת. עבדתי מהבית, בלי יום ובלי לילה, והנה, עברו להן 18 שנה, ואוטוטו הילד שלי צועד לבקו"ם. תנו לי רק רגע אחד לחזור לשם. להסתכל לעצמי בעיניים, להגיד: עזבי הכל. הזמן עובר מהר מדי. תיהני מהילדים. לחבק אותו, קטן, מתולתל, וסקרן, לעצור את שיחת העבודה, ללטף את התלתלים האלה ולומר לקולגה שמעבר לקו: "אחזור אליך. עכשיו אני עם הילד שלי. זה הזמן שלנו".

קריאה ראשונה
יש ספרים שלא משנה באיזה גיל יתגלגלו לידיי, הם יציפו אותי בתאי ילדות מוקדמים. כאלה הם הספרים של קרוקט ג'ונסון ("אהרן והעיפרון הסגול", "זרע של גזר" ועוד) ושל דיק ברונה ("נינה", "חומי", "הדג הגיבור" ועוד ספרים שתורגמו לעברית בשנות ה־70). הפעם אתמקד בברונה ההולנדי, עם תרגום ספרי "מיפי הארנבת" לבני שנה עד שלוש, תוך מתן דגש על לימוד מושגים ופעלים. את מיפי הכרנו בעיקר מחולצות, מחברות ובסדרות טלוויזיה, ועכשיו הגיע תורם של הספרים שיצר בשנות ה־50 של המאה הקודמת. "מיפי והכדור" ("מיפי קופצת על חבל, נתלית הפוכה על מוט" וכולי), "פתוח או סגור" שכולל חלונות הצצה שבהם מיפי מופיעה בזמן פעילות ("מיפי רוכבת על אופניים. היא עולה על גבעה ויורדת ממנה") ו"ספר החיות הגדול של מיפי" ("שלום דג, לאן אתה שוחה?") מגיעים בגרסת קרטון ובתוכם ציורים גדולים, קווים נקיים ומקסימום פשטות כובשת. גם הטקסט קליל ומצומצם – וזה עובד. 

סדרת ספרי "מיפי" מאת דיק ברונה, תרגום: רוני בק, הוצאת תכלת, מחיר: 68־58 שקלים

סדרת ספרי ''מיפי'' (צילום: עיצוב: סטודיו גם וגם)סדרת ספרי ''מיפי'' (צילום: עיצוב: סטודיו גם וגם)

בדק בית
כמו תמיד, משחקי הקופסה מצילים משיממון, כי כמה אפשר עם המסכים. והפעם: "מלחמת הכבשים" שמיועד לבני שבע ומעלה (עד ארבעה שחקנים). לכל שחקן 16 מדליוני כבשים בצבע מסוים וארבעה חלקי לוח, כלומר שטח מרעה. האתגר: להשתלט על שדות מרעה מזינים לטובת הכבשים שלו. השאלות העיקריות הן איך מגדרים את השטח ומשתלטים על עוד שדות מרעה עבור הכבשים מהעדר הפרטי. כל אחד בתורו מניח שטח מרעה צמוד לשטח של שחקן אחר, כך שלוח המשחק משתנה ממשחק למשחק. בינתיים הכבשים ממתינות באחד מקודקודי לוח המשחק שנוצר. כל שחקן מפזר אותן בהתאם למה שנראה לו נכון אסטרטגית. בהתאם לאסטרטגיה שבחר הוא מגדר את שדותיו וחוסם את שדות יריביו. מי שמצליח להשתלט על שטח מרעה גדול יותר – הוא המנצח. 

"מלחמת הכבשים", משחקי גאוני, מחיר: 119 שקלים