עד כמה יכולים החיים להשתנות בשבוע אחד? רק לפני עשרה ימים קיבלנו ממנה תמונות צוהלות על רקע נופים עוצרי נשימה. "הכל בסדר פה, אמא, אין מה לדאוג, היו בסך הכל 16 חולים בווייטנאם וכולם כבר החלימו", היא אמרה. לפני תשעה ימים התייעצנו עם רופא בכיר לגבי הבת הגדולה, שנמצאת כבר חמישה חודשים בטיול במזרח. "בווייטנאם ובסרי לנקה התחלואה נמוכה", הוא סיפר, "שתמשיך לטייל עם החברות, בשביל מה לה לחזור לארץ לבידוד?". 

נרגענו. בחברות זרות המשיכו לטוס, והיא החליטה שהיא ממשיכה. אבל חלפו יומיים, והבת שלנו התחילה לזהות תרמילאים שחוזרים לארץ בסיבוב פרסה. בשישי שעבר היא וחברותיה כבר הזמינו טיסה חזרה ל־20 במרץ, בהבנה שהמציאות השתנתה. 
רק שהשינוי התרחש מהר מאוד. בשבת פיתחו המקומיים בווייטנאם פחד מתיירים, סגרו חנויות והחלו להסתובב עם מסיכות. בראשון הן ניסו להקדים את הטיסה חזרה ארצה, אבל כבר לא היה מקום. לא נורא, אמרנו, בעוד חמישה ימים היא פה, והתחלנו לתכנן איך יתנהל הבידוד כשהיא תחזור עם החברות. בשני היא סימסה: "אולי עדיף שלא תבואו לקחת אותי מהשדה, אני לא יכולה להתמודד עם הסיכוי שאדביק אחד מכם ושזה איכשהו יגיע לסבא". 

בשלישי התבטלה הטיסה של 20 במרץ, והן צורפו לטיסה מאוחרת יותר. ברביעי הגיעה הודעה שגם הטיסה המאוחרת מבוטלת. ברקע צלצלו פעמוני ה"פוש" על תרמילאים ישראלים שנתקעו בפרו ועל חילוצם במטוס מיוחד של אל־על. כך בילינו את יום רביעי, שלוש בחורות צעירות והוריהן המודאגים, במרוץ קדחתני למצוא טיסה - לא משנה דרך איפה - ובנס הצלחנו למצוא מקומות במטוס דרך טורקיה ביום חמישי. בעזרת השם, ואם ירצה ארדואן, כשיתפרסם המאמר הזה - הן כבר יהיו כאן. 

גם אם נדמה שהבהלה מוגזמת, יש לה השלכות. כולם מקווים לטוב, אבל חוששים ממה ילד יום וממה יתבטל מחר. לפני שבוע אף אחד לא חלם שאנחנו רגע ממאות אלפי מובטלים וממדפים ריקים בסופרמרקט. מי דמיין שרוב החנויות ייסגרו ושנקיש מרפק למרפק כשפנינו עטופים במסיכות. שבוע אחד בלבד - וחיינו התהפכו.

קורונה: המטיילים הישראלים בפרו בדרכם  (צילום: ארד בק)קורונה: המטיילים הישראלים בפרו בדרכם (צילום: ארד בק)


אם אפשר בכלל להסיק משהו מסיפור הקורונה, זה שהעולם המודרני יכול להתדרדר לכדי טרלול די בקלות, אם לא נשמור עליו. גם עכשיו, כשהבורסות מתרסקות ואי־הוודאות פושטת ברחובות הנטושים, יש מי שמדווח על תרופה יפנית חדשה, ויש מי שמפיץ תיאוריות על כך שכל הבהלה היא תולדה של מזימה כלכלית. במקביל, מתקיים ויכוח מדעי אמיתי: האם נהיה כמו איטליה, עם מאות מתים ביום שלא זוכים אפילו ללוויות? או שבאיטליה שיעור האוכלוסייה המבוגרת השפיע על הסטטיסטיקה, ואצלנו הסיפור יהיה הרבה יותר קל, כמו שמנבא חתן פרס נובל פרופ' מייקל לויט? גם בעידן הקורונה, כל אחד מאיתנו בוחר לאיזה סיפור להאמין.

מה שמחזיק אותנו ביחד כאומה זו ההבנה שכדי להתגבר על המגיפה, כולנו צריכים להישמע לכללים. אם במגזר החרדי יתקיימו חתונות המוניות, ובמגזר הערבי לא יישמעו להנחיות משרד הבריאות, כולנו נסבול. מי שיבחר להסתובב ברחובות, כי "לי זה לא יקרה", ייהנה מהרגע, אבל בגללו כולנו נשלם את המחיר וגם לא נמגר את המגיפה.

בנימין נתניהו צייץ השבוע את הנחיות משרד הבריאות, והוסיף: "שומרים על הכללים ומצילים חיים". למרות החיכוכים הקשים ביניהם - בני גנץ שיתף את הציוץ. אף אחד לא מחה דמעה נוכח שיתוף הפעולה המרגש, אבל קשה להתעלם מהסמליות. האם מנהיג יכול לדרוש מאחרים את מה שהוא עצמו אינו עושה? ואיך אפשר להגיע להבנות ול"אחדות" כשצד אחד שומר על הכללים לפי הספר, והצד השני מעקם אותם מתי שבא לו?

מה מפחיד יותר
בקרב הציבור מתחוללת תחרות על מה מפחיד יותר: הקורונה, ההשלכות הכלכליות או עתיד המערכת השלטונית. אין כמו הישראלים בשילוב ידיים בעת מצוקה. במפגשים שהתמעטו מחוץ לבית כולנו אמפתיים, נחמדים יותר מהרגיל. רק בכנסת עדיין שולטים התוהו ובוהו והטינה, כאילו הפכה לשלוחה של הרשתות החברתיות.

בזמנים כאוטיים אכן חשוב לשמור על הכללים. זה מה שמבטיח עולם נורמטיבי. מאורעות השבוע האחרון הוכיחו שמה שנראה כתרחיש דמיוני שלא יקרה לעולם, יכול פתאום להתרחש ממש תוך ימים. כמו שלא דמיינו שנסתגר בבתים ונתקלח באלכוג'ל, כך נראה לא סביר שאחרי המשבר נישאר עם מדינה שהתגברה על הווירוס, אבל גם חירבה לעצמה את שיטת הממשל. עד לפני רגע הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית, ואופס - פתאום יש משהו אחר.

ראובן ריבלין ובנימין נתניהו (צילום: קובי גדעון, לע''מ)ראובן ריבלין ובנימין נתניהו (צילום: קובי גדעון, לע''מ)


מה שקרה השבוע בכנסת נבלע בבהלת הקורונה, אבל הוא בהחלט משמעותי וחסר תקדים. אכן, אנחנו בפלונטר פוליטי; נכון שכולם ירדו מהפסים בתעמולה של שלוש מערכות בחירות שלא הוכרעו - אבל אי אפשר לנצל באופן חסר גבולות את המשבר כדי להפסיק לשחק לפי הכללים. אי אפשר להחליט לא לכבד את הרוב שכחול לבן השיגה בכנסת בכל מיני תירוצים, ובניגוד מוחלט לחוות דעתו של היועמ"ש, רק כי זה מתאים פוליטית.

בליכוד מאשימים את כחול לבן בשינוי הכללים באופן פרסונלי נגד נתניהו, אבל כחול לבן לפחות שואפת לעשות זאת בהצבעה. הליכוד פשוט משנה את הכללים מכוח המעשים, ללא הצבעה וללא שום הליך. הסירוב לאפשר את הקמת הוועדה המסדרת בכנסת ולהכיר ברוב שהושג בבחירות, הוא בגדר כיפוף אחד יותר מדי של הכללים. על אחת כמה וכמה כשזה מגיע אחרי ניצול המשבר לסגירת בתי המשפט, ואגב כך - להשיג דחייה (שסורבה לפני שבועיים) לקיום משפטו של ראש הממשלה. אלה צעדים קטנים לכאורה, שמתווספים זה לזה מדי יום, ופתאום מביאים למציאות חדשה שבעבר לא היינו מדמיינים.

הצהרת אמונים בכנסת  (צילום: דוברות הכנסת, גדעון שרון)הצהרת אמונים בכנסת (צילום: דוברות הכנסת, גדעון שרון)


נכון שגם כחול לבן אינה בדיוק מעוררת השראה. מדוע אינם עוסקים כעת בחקיקה שתסייע לאזרחים נוכח משבר הקורונה? מדוע דחוף להם להעביר רק חוקים שלא יאפשרו לנאשם בפלילים להרכיב ממשלה? מצד שני, אין להם ברירה אלא להילחם בנחישות בתופעת כיפוף הכללים הזו, שכן אחרת לא יהיו ראויים לשום קול שקיבלו.

את מיגור הקורונה קל לדמיין, אבל קשה לדמיין מהו התסריט הטוב שיכול לשים סוף לטרלול הזה. ניצול המשבר ליתרון פוליטי הוא בהחלט שפל המדרגה. כל ממשלה שתצמח מהיאבקות בוץ שאינה מכבדת שום כללים, לא תחזיק מעמד לאורך זמן. איזו אחדות תיוולד מהיריבות המוקצנת שהביאה להגשמת כל הפחדות התעמולה? הליכוד צדקה כשאמרה שלכחול לבן אין ממשלה בלי תמיכת המשותפת, אבל כחול לבן צדקה כשאמרה שאם לנתניהו יהיה מנדט אחד יותר - הוא יהפוך לגרסה כלשהי של ארדואן.

tguvot@maariv.co.il