מציאות נפרדת:. בחלומי לכל אדם באומה הזאת - גם אם הוא אזרח לחוץ או תושב רגוע - יש גליל נייר טואלט. לא הפשוט המעפן, אלא תלת־שכבתי ורוד עם איור של כלבלבים.

יש לי חלום. בחלומי אני רואה את פרופ' סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, מסתובבת חופשי ברחוב ומתעטשת כאילו אין מחר. קודם כל היא מביאה חתיכת עיטוש שגורם לחצי תל אביב לרעוד, ומיד אחר כך היא נתקפת ברצף של אפצ'ים שמחים כאלה שמתעופפיםלאוויר אחד אחרי השני, בלי מטפחת, בלי להצמיד את היד, בלי לקרב את הפה למרפק. בלי כלום. ואז, פרופ' איתמר גרוטו, משנה למנכ"ל משרד הבריאות, עובר מולה, משתעלקצת וצוחק לעברה: "למרפק, הא... איך פעם היינו צריכים להתעטש למרפק". ובתגובה סדצקי מרימה את היד לאוויר ומפטירה לעברו: "כן, כן, אלה היו זמנים".

אזרחי טייוואן רוכשים נייר טואלט (צילום: רויטרס)אזרחי טייוואן רוכשים נייר טואלט (צילום: רויטרס)

יש לי חלום, ובחלומי אני רואה את מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב - או בקיצור "ברסי" כמו שאנחנו כבר קוראים לו, כי הוא חבר - יושב בהופעת סטנד־אפ של אומן ענק מחו"ל ומתפקע מצחוק. כן, אותו ברסי הרציני וחמור הסבר, שמופיע כל יום בטלוויזיה ומכריז על הגבלות נוספות: אין עבודה, אין מסעדות, אין תחבורה, אין חיים. כי מי שיעז לחיות, ימות. פתאום אותו ברסי משתחרר לגמרי, פורק כל עול ונמצא עם המון אדם באולם אחד. לא באולם צוותא הקטן, אלא מצטופף בהיכל מנורה עם אלפי אנשים שיושבים זה ליד זה, אחד ליד השני. ברסי מחזיק את הבטן מרוב צחוק, וכל האולם צוחק ביחד איתו.

יש לי חלום. ובחלומי אני מתחבק עם אנשים שאני פוגש ברחוב, מקבל כיפים, מחליף צ'פחות, טופח על השכם של חבר רחוק ואומר לו, "מה קורה, אחי? איפה אתה לא רואים אותך?".


יש לי חלום שאנשים יוכלו לעבוד יחד באותו מקום עבודה, לסגור לעצמם חופשות קטנות בפריז, או ברצלונה או טנריף. שהבן שלי שמתגייס הקיץ יצליח לבלות קצת בין הסוף הממוסמס של כיתה י"ב לתחילת השירות הצבאי שלו. שיצליח לטוס ולראות עולם.
יש לי חלום שאנשים יישבו במסעדה ויזמינו מנות שאפשר לחלוק אותן. אבל לפני שהם יאכלו, הם יצלמו לאינסטגרם ויתייגו את כל מי שנמצא איתם. ואם מנה אחת, חלילה, הגיעה לא עשויה טוב, הם יגידו, "סליחה, אני בדרך כלל לא מחזיר מנות, אבל משהו בקרבונרה הזאת ממש לא טוב". ואז המלצר יגיד, "אין שום בעיה, אל תרגישו לא נעים. מה תרצו במקום?".

פרופ' איתמר גרוטו (צילום: מסך)פרופ' איתמר גרוטו (צילום: מסך)


כן, אני מעז לחלום. בחלומי אני שוכח את כל מה שקראתי על "הדבקה אקספוננציאלית", ואני מבקש עוד קוקטייל באיזה בר מפורק מאנשים, באמצע הופעה של בלקן ביט בוקס.

יש לי חלום שכל נפגעי הקורונה - האיראנים שנופלים ברחובות, האיטלקים האומללים, הספרדים המסכנים ובמיוחד אירית רחמים - שכולם יחזרו לעצמם, ומהר. שהאיראנים יחזרו לפיתוח הגרעין, האיטלקים ישובו לגונדולות, הספרדים לכדורגל ואירית רחמים לחתני בר מצווה טחונים, שרק רוצים לצאת מתוך צדפה באירוע חסר פרופורציות.

יש לי חלום שנחזור להתאמן בחדרי הכושר, נזמין כרגיל דברים שלא עובדים בעלי אקספרס ושבית מלון יהיה מקום שמבלים בו ולא שמחלימים בו. יש לי חלום שעברי לידר יחזור לראות קהל כשהוא מופיע, ולא עדשה של מצלמה. שתלמידים ייכנסו לכיתות ויפריעו למורה, שרק רוצה ללמד. יש לי חלום שמנהלי מחלקות זיהומיות יחזרו לאלמוניותם, ושערד ניר יחזור לדווח על סכסוכים בבית המלוכה הבריטי.  

יש לי חלום שנכדים יזנקו לחבק את סבא וסבתא שלהם כשהם באים לעשות עליהם בייביסיטר. יש לי חלום ששני ילדיי יחיו את חייהם בעולם שבו הם לא נשפטים על פי תסמינים ועל פי השאלה אם הם באו במגע עם חולה מאומת - אלא על פי טיב אישיותם.