בדרך כלל קשה לי להקים את עצמי בבקרים לריצה, בעיקר בשבת בבוקר. אלא שהפעם היה לי קל. פתאום מצאתי את עצמי חושבת איך לנצל כמה שיותר שעות בחוץ, לכן לא עצר בעדי דבר. גם לא הגשם שירד עליי ועל הרצים בטיילת של תל אביב, או הרוח שרק יממה לפני כן כונתה בפי חובבי מזג אוויר כמיני־הוריקן.

בפעם הראשונה לא היה אכפת לי ללכת לים בגשם, להירטב באמצע הריצה ולעשות אחת ולתמיד ריסטרט לאמונות התפלות מבית סבתא: "לא לצאת החוצה בשיער רטוב", "לא להסתובב בגשם כדי שלא נהיה חולים". מה הן כבר התקררות קלה וצינון ואפילו שפעת לעומת מגיפה מסתורית שמשתקת את העולם?

"חיה היום כאילו מחר יפרסמו איפה היית", מישהו כתב בטוויטר, אז דחיתי את הסידורים הקבועים של שישי. ויתרתי על ביקור מתוכנן ב"נתן השען", כי גם ככה אני אולד פאשן, ובמקום ללכת להחליף סוללה לשעון כאילו אין עוצר אווירי על חצי עולם, הלכתי ל"עופר הבית הנקי" כדי לקנות אלכוהול 70% למפעל הביתי שלי, שמכין אלכוג'ל לבד (המתכון שמור במערכת).

אני אוהבת שענים וסנדלרים. ובכלל, אני אוהבת חנויות של פעם, כאלה שעומד בהם מוכר אחד ומביא לך את הסחורה שנמצאת תמיד מאחוריו. אתה מבקש ממנו דברים לפי רשימה, רק דברים שצריך עכשיו ולא "שיהיה", בניגוד גמור להיסטריית הקניות הנוכחית ולמרוץ אחרי נייר הטואלט. כן, המלאי נגמר. קניתי במקום זה סטוק של נייר סופג למטבח. שיהיה.  

השמועות על סגר כללי החלו לרוץ כבר ביום שישי בקפה השכונתי. בצפון הישן של תל אביב העסקים עבדו כרגיל ואפילו בקפה הכי מפורסם בשכונה אנשים ישבו זה על זה ללא מרחק ביטחון של שני מטרים. אבל אם זקפת את האוזן כדי להאזין לשיחות הרקע, דבר אחד היה ברור: אנחנו בהכחשה.

קורונה בתל אביב. צילום: אבשלום ששוניקורונה בתל אביב. צילום: אבשלום ששוני

כולם מדברים על הקורונה, לכולם יש אלכוג'ל על השולחן, אבל כולנו מאמינים שלנו זה לא יקרה. לבני הדור השלישי ברור שהסבים שלהם סבלו הרבה יותר, אז הם יושבים בבית הקפה וממשיכים לרפרש בטינדר.

בדיוק דיברתי עם חברה על דיני דייטים בעתות מגיפה, והיא נשמעה מודאגת ואמרה שזו אפוקליפסה לרווקים. דווקא באביב, העונה המושלמת לחיזור למי שעוד יודע מה משמעות המילה. במלחמת המפרץ הראשונה שמעתי על סקס, סמים ווידיאוטייפ בדירות תל אביביות - הפעם לא רק שאי אפשר לשבת בצוותא, לשתות ולעשן כי סוף העולם קרב, אלא צריך לשמור מרחק. באיטליה פתחו בשבוע שעבר את אתרי הפורנו לצפייה חינם בשל הסגר. אני חושבת שזה כבר אומר הכל.

בינתיים, בשכונה שלנו, המכונה "אזורית", הוקמה קבוצת וואטסאפ קטנה בין שכנים לעדכונים לקראת הסגר. יש אחראי נייר טואלט; אחראית יין (אני, כמובן); יש אחראי חלב סויה (מגיפה, מגיפה, אבל אנחנו בעולם הראשון); ואחת שאחראית למתכוני אפייה. "מקסימום נכין מצות", כתבנו בקבוצה לפני שיצאה הודעה ממשרד הבריאות שאוכל לא יהיה חסר.

אף אחד מאיתנו לא חי בתקופת מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים, אז עולם המושגים שלנו נשען בעיקר על סרטים הוליוודיים נוסח "התפרצות" בואכה "ארמגדון", שמתכתבים עם סרטוני וידיאו על מה שקורה ברחבי העולם, צבא ברחובות בסין ואנשים ששרים מהמרפסות באיטליה.

לאט־לאט מתחילות להגיע הודעות על כך שמסעדות מוכרות בתל אביב סוגרות את שעריהן עד יעבור זעם. אחראית היין ירדה למטה כדי לקנות עוד שני בקבוקים של אדום יבש, אבל היה מאוחר מדי. הסופר השכונתי הוכרז כצלחת פטרי מידבקת עם יותר ממאה איש שהצטופפו שם. מישהו זרק למישהו בתור שימליצו לעשות סדר פסח השנה במתכונת מצומצמת של עד שישה אנשים, ואני רציתי לקפוץ ולספר שהמשפחה שלי הייתה "הראשונה לזהות" את הסכנה בהתכנסות משפחתית של מספר דו־ספרתי של אנשים וכבר נקטה את האמצעים הללו לפני עשור. אבל שתקתי.

אני מקווה שעד פסח החיים איכשהו יחזרו למסלולם, ואם בחודשים הקרובים לא יהיה אפשר לברוח לשום מקום אחר על הפלנטה מלבד לחלל החיצון, אז לפחות שנוכל לרדת לקפה השכונתי, לריב על התור לקפה, לאכול סנדוויץ' בלי לחטא את הידיים לפני כל ביס, להישרף בשמש, להתלונן על הלחות, על הפקקים, על ביבי, על יוקר המחיה, לקטר על כמה שאנחנו שונאים את כל העולם ואשתו במתכונתו הישנה, ואולי להודות שוואללה, אנחנו בעצם מה זה מתגעגעים אליו.