אתמול בתשע בערב פרסם יו”ר הכנסת את החלטתו: אין לי כוונה להיענות לאולטימטום של בג”ץ, קבע. נפל דבר בישראל. החלטה של בית המשפט העליון נתפסת כאולטימטום. עוד רגע ואדלשטיין יגיד שהוא מרגיש שוב אסיר ציון. השופטים חטפו אותו. ובואו לא נשכח: בג”ץ אפילו לא קיבל החלטה, הוא רק דרש מאדלשטיין לנמק את החלטתו לא לאפשר בחירת יו”ר כנסת, אף ש־61 ח”כים דרשו זאת בכתב. האירוע הזה מכונן. תזכרו את היום הזה. נבואתו של אמיר אוחנה, מיד אחרי ששוגר משום מקום לתפקיד “שר המשפטים”, התגשמה בטרם עת. לא, אין צורך לכבד פסיקות של בית המשפט. נקודה, סוף. הסוף של כולנו, ותחילת האנרכיה.

אפשר לבקר את בג”ץ. אפשר להגיד שהוא טועה. אפשר ואפשר ואפשר. וגם עושים את זה. גם אני עשיתי את זה. אבל עד לאחרונה היה ברור שפסיקות של בית משפט צריך לכבד. ההיסטוריה תשפוט אותנו, העיתונאים, לחומרה: מהדורת החדשות החשובה בישראל לא טרחה לדווח אתמול (לפחות עד שמונה וחצי בערב) על קריאותיהם של שרים בכירים, כולל שר המשפטים, לא לקיים את פסיקת בג”ץ. שר בכיר הודיע שנשיאת בית המשפט העליון עולה עם דחפור על הכנסת. נבחרי ציבור קוראים למרד, מרסקים את בית המשפט העליון והופכים חזיון של המון חמוש בקלשונים עולה על היכל המשפט למציאותי עד אימה.

ראש הממשלה? שותק במקרה הטוב, משגר את שליחיו להמשיך בהתקפות משולחות הרסן על בית המשפט במקרה הפחות טוב. כל זאת משום מה? בג”ץ אפילו לא קבע את קביעתו, עדיין. הוא הורה ליו”ר הכנסת לנמק מדוע הוא לא נענה לדרישת רוב הח”כים (61) לבחור יו”ר חדש. זה הספיק כדי להטריף את הרוטוויילרים על דעתם, לקול מצהלות ההמון. והתקשורת, כלב השמירה האחרון של הדמוקרטיה, מושיטה את הלחי השנייה.

בינתיים הולך ומתברר גודל הכאוס בכל הקשור לניהול משבר הקורונה. שיחות עם בכירים רבים וטובים בתוך המאפליה שגועשת סביב ראש הממשלה חושפות מציאות מטרידה. אין מטה מסודר, אין מנהל, כולם נאבקים על תשומת לבו של איש אחד, שעיגולים שחורים מעטרים את עיניו והוא נקרע בין משרד הבריאות למשרד האוצר, מתחרט וחוזר בו חמש פעמים בשעה, שמונה שעות רצופות, כמעט כל יום, כולל אתמול. רשות חירום לאומית (רח”ל), שהייתה אמורה לרכז את המטה הזה, סורסה וכמעט פורקה. מערך ההסברה הלאומי משותק, נטוש.

במדינה מתוקנת היה ראש הממשלה מקים מטה, ממנה פרויקטור (גדי איזנקוט דוגמה טובה, יש רבים נוספים), מאציל סמכויות, מרכז מאמץ, עושה סדר. הציבור לא מקבל את האינפורמציה שהוא זקוק לה מפיו של רופא מוסמך, בשם הממשלה, בכל יום באותה שעה ובאופן מקצועי. אילו הציבור היה מבין מהרגע הראשון את אופייה של המחלה ואת חשיבותה של התנהגותו, יכול להיות שהיינו היום במקום אחר. אבל כשהציבור צריך להמתין לתשע בערב עד שראש הממשלה יסיים את הקטטה היומית בין “ברסי” ל”באב”ד” כדי להסביר לנו לאן להתעטש, ככה זה נראה.

כולם מדברים לפרוטוקול. הם יודעים שבסוף יצטרכו למצוא אשמים. מתכוננים לוועדת החקירה. מי שהמציא את השיטה הוא בנימין נתניהו. בחדר שבו הוא יושב יש אנשים שבכל פעם שהוא מדבר לפרוטוקול של ועדת החקירה העתידית מחליפים בינם לבין עצמם חיוך. כך למשל אתמול, כשנדרשה שמיעת דעה אחרת, “איפכא מסתברא”, בעניין הדרישות של משרד הבריאות. מנכ”ל האוצר שי באב”ד אמר שיש אפידמיולוגים שחושבים אחרת מפרופסור סדצקי ומשה בר סימן טוב. נתניהו הסכים לשמוע אותם. באב”ד יצא לקרוא לשלושה פרופסורים מבחוץ (זאב רוטשטיין, שוקי שמר וגבי ברבש).

כשיצא להביא אותם נבלם בחוץ, כנראה על ידי אחד מאנשיו של ראש הממשלה. חזר פנימה, הקים שערורייה, יצא החוצה ושוב נבלם. נתניהו, שהבין מה קורה, מיהר לשחרר בקול רם ובקצב הכתבה את המשפט הבא: “כבר שעות שאני רוצה לשמוע את הדעה האחרת, את האיפכא מסתברא”. כשהשתכנע שהמשפט נרשם שחרר שוב את באב”ד שהפעם, בסיוע ארטילרי של ראש המל”ל מאיר בן שבת, צלח את המחסומים והביא את שלושת הפרופסורים.

קורונה - צוותים רפואיים (צילום: דוברות בית חולים בילינסון)קורונה - צוותים רפואיים (צילום: דוברות בית חולים בילינסון)

במשרד האוצר התגבשה אתמול אופוזיציה לוחמת. ככל שידיעתי משגת, במהלך הלילה נוסח מכתב שעליו חתומה כל הנהלת האוצר, שיקרא לראש הממשלה להפסיק את צורת ההתנהלות שבה הכל נסגר בשיחות ליליות בינו לבין משרד הבריאות. בצמרת האוצר משוכנעים שהצעדים הננקטים כעת יביאו לחורבן, לא פחות, של כלכלת ישראל. גם אתמול הם ניהלו קרב מאסף נואש נגד נתניהו, שבא מתודלק מבר סימן טוב בלילה הקודם. בסוף הם הצליחו להמעיט במשהו את רוע הגזירה, אבל מעט מדי ומאוחר מדי. המצב נואש. ראשי האוצר מנסים לשכנע את חברות דירוג האשראי הגדולות שהמשק ימשיך לתפקד לפחות ב־30% תפוקה, כדי שיוכלו להמשיך לגייס אשראי נוח בעולם, אבל כבר אין מי שיאמין להם אל מול הצעדים הננקטים כאן.

ועוד לא דיברנו על מחדל הבדיקות. מתישהו נצטרך לבדוק מי היה הגאון במשרד הבריאות שהחליט שלא צריך בדיקות. גם היום, שבועות ארוכים לתוך המשבר, הם עוד לא הבינו מה שהובן כבר מזמן בכל העולם. אפשר להשתגע. אנשים כפרופ’ רוטשטיין הופכים עולמות ועוברים דרך קירות כדי להסביר ולהדגים ולהוכיח שאפשר במאמץ קל לעבור לעשרות אלפי בדיקות ביום, אבל אין עם מי לדבר. אתמול, בערוץ 13, ראיתי את פרופ’ אריאל מוניץ מבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב כמעט מתחנן בפני משרד הבריאות להשתמש במעבדות כדי להגדיל באופן דרמטי את מספר הבדיקות. אבל הוא מדבר לקירות. “אני לא מבין”, שאל, “זו מלחמה, איך אפשר לצאת למלחמה ללא מודיעין?”.

אילו היה מטה מסודר שמתכלל את האירוע, עם היררכיה, עם דיונים סדורים, עם עבודת מטה (ושוב: בשביל זה השקענו ברח”ל 1.2 מיליארד שקל בעשור האחרון), אפשר היה, אולי, להגיע למסקנות הנכונות בזמן הנכון. אבל אין. הכל קם ונופל סביב אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה (ואין חולק על כישוריו), הנוטה להיקלע לבהלה ונקרע בין סך פחדיו: התפשטות מהירה של המגיפה עם מאות ואלפי נפטרים מצד אחד, כליה כלכלית, מיתון עמוק וחורבן של המשק הישראלי מצד שני. ראש הממשלה לא צריך לשבת כל יום שמונה שעות, הוא בבלפור והם בחדר ישיבות הקבינט, ולשמוע את הטרחונים של כל העולם. הוא אמור להפעיל צוות מקצועי, עם הנהגה וניהול מסודר ודיונים ומסקנות שיובאו בפניו פעם ביממה כדי שיקבל את ההחלטה אחרי סיכום מנהלים של חצי שעה.

ואי אפשר בלי האדם שהשתלט השתלטות עוינת על משרד מבקר המדינה לאחרונה, מתניהו אנגלמן שמו. האדם הזה ישב אתמול ואמר, בלי בושה, את הדברים האלה: “זו ביקורת שצפתה פני עתיד. נמצא כי המגיפה היא סיכון של ממש למדינת ישראל”. הוא הואיל בטובו, סוף סוף, להגיש את דוח מבקר המדינה (שהוכן בימי קודמו, יוסי שפירא). דוח חמור שחושף את מצבה של מערכת הבריאות, קובע כי ישראל לא מוכנה למגיפה ומנפק עוד כמה קביעות מהדהדות שמדגימות עד כמה הוזנחה כאן המערכת שאמורה לשמור על חיינו.

אז מה הבעיה? זה פשוט: הדוח היה מוכן בנובמבר 2019. הטיוטה הסופית הועברה אז למבוקרים. על פי הנוהג במשרד המבקר זה שנים, דוח מהסוג הזה מתפרסם בין ארבעה לשישה שבועות אחרי שהטיוטה הסופית מועברת. אבל אנגלמן, שבא לטייח ולמרוח, עיכב את הפרסום. הדוח הזה יכול היה להתפרסם בינואר ואולי, יחד עם התפרצות הקורונה בסין בדצמבר, היה מדליק כמה נורות אזהרה. אולי כמה פקידים במשרד הבריאות היו טורחים להזמין מבעוד מועד כמה קונטיינרים של אמצעי מיגון, לפחות לצוותים הרפואיים. אולי היו חושבים על מטושים! אולי היו נערכים קצת קודם. אבל לא. המבקר קבר את הדוח והתכוון לפרסם אותו רק בחודש מאי! אחרי זה, ברוב חוצפתו, הוא מכריז שזו “ביקורת שצופה פני עתיד”. צופה, אבל נגנזת.

ועוד משהו: “בביקורת נמצאו ליקויים באופן ההיערכות של משרד הבריאות, קופות החולים ומערך האשפוז”, קובע המבקר. משרד הבריאות? מי זה שם? מי היה שר הבריאות רוב הזמן ב־11 השנים האחרונות? אין שמות. במשרד המבקר ניסו ללחוץ שהשמות יופיעו לפחות בהערות שוליים. לא. המבקר חסם את זה בגופו. הוא לא כאן כדי לבקר. הוא כאן כדי לקבור.