אנחנו בתוך סופה מושלמת. אילו מישהו היה כותב את תסריט הימים הנוראים הללו, היו בועטים אותו למחלקת המדע הבדיוני.
מדינת ישראל מתנהלת בלי ממשלה נבחרת, בלי מפכ"ל, בלי מנכ"ל משרד המשפטים, בלי נציב שב"ס, בלי פרקליט מדינה, בלי ראש ממשלה נבחר, בלי יו"ר כנסת, בלי תקציב מדינה, בלי רשות חירום לאומית (רח"ל), בלי מסיכות, בלי ציוד מיגון, בלי (מספיק) מכונות הנשמה, בלי שלטון חוק, בלי מטושים, בלי מערך הסברה לאומי.
מה יש? יש קורונה, יש ריב קרדיטים מטופש בין ראש הממשלה לשר הביטחון, יש קריאה של שרים בכירים לא לציית להוראות בג"ץ, יש יו"ר כנסת שמצפצף על הוראת בג"ץ, יש כאוס שלטוני חסר תקדים, אבטלה של מאות אלפים, הסגר כמעט מוחלט על הרחובות והערים ושני נאומים לאומה באותו ערב: אחד של נשיא המדינה, השני של ראש הממשלה (שלא נבחר).
בנימין נתניהו דיבר אתמול במונחים תנ"כיים. חייזר לו נקלע לעולמנו לרגע היה משתכנע שאנו בשנת 1347, שבה פרצה המגיפה השחורה ("המוות השחור"), שקטלה בין שליש ל־60% מתושבי אירופה ועוד כמה עשרות מיליוני סינים. תזכורת: כרגע יש בישראל 5 מתים. כולם מבוגרים מאוד עם מחלות רקע. כרגע יש בישראל 39 חולים קשים. הנתון הוודאי היחיד בתוך הכאוס של הקורונה הוא החולים הקשים. כולם ידועים, מוכרים ומאושפזים.
ובכן, להלן נתון מדהים: מספר החולים הקשים בישראל הוא, באופן קבוע, כ־1-2% ממספר החולים המוכרים. עכשיו, עוד משהו: מספר החולים האמיתיים המסתובבים בישראל גדול פי כמה וכמה מהחולים שזוהו. על פי פרופ' איתמר גרוטו מדובר ב־50 אלף חולים. על פי מומחים אחרים מדובר בכ־100 אלף חולים. על פי קבוצות של אנליסטים ישראלים, שיושבות על כל המידע שנצבר בכל חלקי העולם, מדובר בהרבה יותר מזה. משהו בין 300 ל־400 אלף ישראלים שמסתובבים עם הנגיף הזה, רובם כלל לא יודעים זאת. זה מוביל בסופו של דבר למסקנה שאחוז התמותה האמיתי מהקורונה נמוך בהרבה מנבואות הזעם של נתניהו. לא יהיו כאן 10,000 מתים. לא בטוח שנבואתו של פרופ' מייקל לויט תתקיים (הוא דיבר על 10 מתים), כן בטוח שההפחדה על אלפי המתים לא תתקיים.
אז למה נתניהו מפחיד אותנו? יכול להיות שהוא פוחד בעצמו. לנתניהו יש נטייה להיכנס לפאניקה. היא מוכרת לכל מכריו, מקורביו ויועציו. בדרך כלל זה סבבה. עדיף להיות מוכנים מאשר לא מוכנים, גם אם הקטסטרופה בסוף לא באה. הפעם, יכול להיות שיש לו עוד כמה אג'נדות נסתרות: ראשית, בניית הנרטיב. אם הוא מדבר על 10,000 מתים ובסוף ימותו "רק" 150, הוא ייצא קוסם. שנית, האינטרס האישי. בחסות הקורונה, הוא ממשיך לדחוק בכחול לבן לקבל את מנהיגותו בממשלת אחדות. כשהכל נשרף, מה משנה שוחד־שמוחד? כנסו לממשלה ונושיע את עם ישראל. אם לא, תמיד אוכל להפיל עליכם את התיק אחר כך.
יש עוד משהו: אף שהמגיפה היא, כנראה, הרבה פחות נוראה ממה שמספרים לכם (ועדיין צריך להתכונן וצריך לקיים את כל ההוראות ככתבן וכלשונן), הבעיה של נתניהו נעוצה במצבה של מערכת הבריאות הישראלית: גם מופע סביר של המגיפה עלול לייצר מצב שבו אין מספיק מכונות הנשמה. המערכת מותשת, מורעבת, מיובשת ומתוחה עד קצה גבול היכולת. מספר האחיות לחולה, מספר המיטות לאזרח, כמות כוח האדם וההזנחה רבת השנים נתנו את אותותיהם. עדיף להימנע מהתמונות הקשות הללו בהמשך. אז נתניהו משדר אירוע תנ"כי, מפחיד את עם ישראל בסכנת שואה שנייה ועושה את כל זה כי הוא יכול, כי הוא יודע וכי אין לו מה להפסיד.
בכל נאומו אתמול לא טרח נתניהו להתייחס למשבר החוקתי חסר התקדים שאליו הוביל את ישראל. סירובו של יו"ר הכנסת לציית לפסיקת בג"ץ עבר לו ליד האוזן, כזבוב טורדני. בעבר, הקפיד נתניהו להגיד את המובן מאליו בכל פעם שמישהו מחבורתו ניסה לפגוע בשלטון החוק או בכלל הבסיסי של ציות לפסיקות בית משפט. כך עשה ב־2015, כך עשה אפילו ב־2019, בציוץ קצר וממצה שלפיו "כל אחד צריך לציית לפסיקות בית המשפט".
ב־2020 הוא מתעלם מהאירוע כאילו לא קרה מעולם. כאילו אדלשטיין לא ניסה להגיף את שערי בית המחוקקים הישראלי בפני נבחרי הציבור. כאילו אדלשטיין לא סירב להיענות לדרישת 61 ח"כים לבחור יו"ר כנסת חדש (כמקובל אחרי בחירות). כאילו אדלשטיין לא ביזה את בית המשפט העליון וכאילו שרים בכירים נוספים לא דחקו בו לעשות זאת בפומבי. לא רק שהם לא התביישו, הם התגאו. העובדה שהמעשה הבלתי נתפס הזה אמור להזניק את אדלשטיין קדימה במאבק על ירושת נתניהו היא מורשת נתניהו. טוב עשה נתניהו שלא התייחס לזה אתמול, אבל הוא לא צריך לדאוג. המורשת הזו תרדוף אחריו.
הטור המלא מחר ב"מעריב־סופהשבוע"