בשל המצב נעצרו זמנית טיפולי הבוטוקס והקוסמטיקה בכלל, ועל כן לא רחוק היום שבו נראה עור רפוי בכל מקום. ולא רק זאת. מתוחי המצח כמוני, שהחלק העליון של פניהם חלק כים רוגע; מוזרקי הסיליקון, שלחייהם עגולות מדי; ומנופחי השפתיים - ימצאו עצמם נטולי מזור. כמות הקמטים הציבורית תתעצם בטור הנדסי ותהפוך את המרדף המעט מטופש אחרי נעורים נצחיים לבטל ומיושן.
משבר דומה מתחולל לנגד עינינו בתחום הלק והלק ג'ל בפרט. מומחי ומומחיות הציפורניים סגרו את שעריהם. כתוצאה מכך נשים רבות, ובהן אשתי, מתניידות בחוצות כשציפורניהן מעוטרות במעין קומבינה מגורדת של צבעים שנעשתה בחובבנות ביתית. חלק אחר של הציבור עדיין נתלה בשאריות שעוד נותרו מהמפגש האחרון עם לקיסטית (מלשון לק) מקצועית וכל אובדן של פירור צבע משול עבורן לדקירה בלב.
גם הספרים ומקצצי הזקנים התבקשו לנטוש את העמדות שלהם, ובהתאם לכך גברים מוזנחים ופראיים וגם היפסטרים שזקנם אינו משורטט על פי פלס שוצפים את הרשתות החברתיות. אחרים, שניסו להניס עד לאחרונה את עקבות הזמן ולעקוף את הגנטיקה בכיסוי של הצבע הלבנבן בשיער בעזרת ריטושי צבע ופסים של בלונד נחשפים בפני כל בשורשיהם ובגילם. הלך על החלקה מקצועית, קצוות שמקוצצים בדקדקנות מתמטית ונוהל חפיפות. מאמני הכושר שהתרבו בשנים האחרונות כפטריות באינסטגרם תקועים גם הם בבית, ואחרי שיתייאשו מאינפלציית השידורים הישירים שהולכת ומתישה את הרשת, הם יגלו שהבטלה מבורכת ושיש חן רב בבטן רופסת, ואפילו בצמיחתה של כרס ידידותית.
אני לא מתלהב מהקשקוש הניו אייג'י ששוצף את המוחות בימים אלו, ושעל פיו כדור הארץ והסביבה יזכו ליהנות מתוצאות המגיפה ושבכלל, מדובר בקריאת השכמה קוסמית. אבל תודו שההתרחקות הכפויה מכל קשקושי המראה החיצוני שהפכו לממכרים בשנים האחרונות בגלל הרשתות החברתיות, הגלובליזציה ושאר תופעות שהשתלטו על חיינו - היא בהחלט מרעננת. מתברר שגם בצרה העמוקה הזו יש כמה רבדים חיוביים.
שנאה בכלל ובפרט כזו שמתקיימת על רקע שיוך חברתי - מכעיסה אותי. שנאת ימניים, שמאלנים, חרדים, חילונים, ערבים, נוצרים, תל אביבים, מתנחלים או קיבוצניקים אינה מקובלת עליי. תגובות מהסוג הזה נובעות מבורות ומקטלוג. כך גם פרצי הזעם והגידופים ברשתות החברתיות נגד חלק מהציבור החרדי שלא שעה לאזהרות ולבקשות הרשויות והתגודד ופעל בשבוע החולף בניגוד לנהלים.
נכון, זה מביא את הסעיף. אבל לא מדובר בכל הציבור הדתי. הזעם הממוקד נגד שומרי המסורת באשר הם הוא מטופש ודוחה. והנה, אחרי הגל המשחיר הנ"ל ראינו בשבוע האחרון גם חילונים מאזור המרכז שלא דפקו חשבון להנחיות ויצאו לפארקים, לחופי הים ולשאר מוקדי בילוי, תוך שהם שמים קצוץ על הבטיחות. גם במקרה הזה אין מדובר בכלל החילונים ותושבי גוש דן, אלא רק בקומץ מבין מאות אלפי האזרחים שלא הפנים את שעת החירום וחשב שהכיף האישי קודם לסכנה הטמונה בקורונה. אפשר לקרוא לכולם להתאפס על עצמם, להתרגז ולמחות, אבל רצוי לעשות את זה בלי הטינופים המכלילים.
מה שאנו חווים עכשיו לא זר לאנושות. בימי הביניים ובתחילת המאה ה־20 ההמון ברחבי העולם התמודד עם מגיפות קטלניות. אז המספרים היו אחרים, עצומים עשרות מונים מאלה שצופים הפסימיסטים שבנביאינו. המגיפה השחורה מחתה אחוז ניכר מאוכלוסיית אירופה, והשפעת הספרדית הכתה במיליונים. מי ששמר על היגיינה והתבודד, סיכוייו להימנע מהידבקות ולשרוד - ממש כמו היום - עלו פלאים.
הודות לטכנולוגיה ולקדמה זכינו בבונוס. אם נשמור על הנהלים, נוכל להציל רבים, בעיקר את זקני השבט שנמצאים בסיכון גבוה. לשם כך נדרשים משמעת וקור רוח בעיקר מהצעירים. למרבה הצער, רבים מהם לא ממש בעניין: הם בזים להוראות בלי לקחת אחריות ובלי לשלם כל מחיר. אם יחלו, סביר להניח שיתאוששו. לפחות על פי הסטטיסטיקה. לעומת זאת הקשישים שילקו בקורונה, בין השאר גם בגלל ההתנהלות של הצעירים, ישלמו ביוקר.
בעידנים אחרים היו מי שנהגו להפקיר את הבוגרים ברגע שחשו שאלו הפכו לנטל. בעולם שקשה להתקיים בו ושהמזון מוגבל, זו הייתה הדרך לשרוד. הזמנים השתנו. עם השנים התברר שהזקנה מביאה עמה בינה וניסיון שמיטיבים עם החברה. הבעיה היא שהגורל של מכובדינו תלוי בדור שחלק לא מבוטל ממנו מכור לרשתות החברתיות, לזיוף ולתאוות חסרות פשר. לא מדובר בכולם. יש בהם אנשים טובים, אבל במקרה של הווירוס המדובר די בקבוצה סוררת וגדולה כדי להדביק את כולנו ולסכן את סבא וסבתא.