1
אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו, נתקלתי באופן מקרי במוישה "שניצל" בורשטיין צועד באטיות ברחוב ארלוזורוב. ידו הימנית אוחזת במקל הליכה והיד השמאלית מונחת על כתפה של הפיליפינית נמוכת קומה - שכהגדרתו מגיעה לו "עד הפופיק" - שעוזרת לו ולאשתו הסיעודית. מוישה, שחצה את גיל 90, הוא גבר גבה קומה. בסביבות 1.90 מטר. רזה כמו דוגמנית אנורקטית. הוא סובל מכאבי גב נוראיים ומרבה להיאנח. אשתו סוניה מרותקת למיטה, ויום־יום הוא יוצא להתאוורר עם הפיליפינית הקטנה ורוכש קצת מצרכי מזון, "בעיקר בשבילה", הוא אומר ומצביע לעבר הקומה הרביעית בבניין שאין בו מעלית. "לוקח לי חצי שעה לרדת מהדירה ושעה לעלות. אני צריך הפסקות, כי אין לי אוויר", הוא מסביר.

כששאלתי אותו למה הוא לא נשאר בבית ושולח את הפיליפינית לקניות, הוא לוחש לי - אף על פי שאף אחד אינו בסביבה - "הגברת משגעת אותי. אני חייב להשתחרר ממנה קצת פעם ביום, כל הזמן היא צועקת 'מוישה, איפה אתה?', אפילו כשאני מטר ממנה. הולך להכין לה תה במטבח - 'מוישה, איפה אתה?', הולך לשירותים - 'מוישה, איפה אתה?' אלף פעם הסברתי לה שאני בדירה, שלא תצעק, זה לא עוזר. גם כשאני ישן על ידה היא צועקת 'מוישה, איפה אתה?'. אני מנסה להצחיק אותה ועונה לה 'בשירותים', ואז היא צועקת לי 'שקרן'".

אני מנסה לעודד את מוישה "שניצל" ואומר שיש אנשים שמצבם גרוע יותר. שהם בכלל לא יכולים לעשות כמה צעדים. אנשים עם חיתול, שלא יכולים ללכת לשירותים. אנשים עריריים, שהיו שמחים שמישהו יצעק להם 'איפה אתה?'. זה מצחיק את מוישה, ואז הוא שואל אותי אם כבר סיפר לי את הסיפור שהיה לו ב"קפה דן" ברחוב ארלוזורוב פינת בן יהודה. כדי לא להעליב אותו לא אמרתי לו ששמעתי את הסיפור איזה מאה פעמים. מאחר שהוא נראה מאושר כשהוא מספר את הסיפור, אמרתי לו שאשמח לשמוע. כאן המקום לציין שהמפגש הזה התרחש בערך חודשיים לפני שהחלה ההיסטריה של המסיכות והכפפות והאיסור לעמוד קרוב לבני אדם שאינם אתה.

מוישה העביר את היד שלו מהכתף של הפיליפינית לכתף שלי, דפק שיעול מפחיד והחל מספר: "יום אחד סוניה שלי אמרה שנמאס לה לבשל ושהיא רוצה ללכת למסעדה טובה ולהתפנק. הכי חשוב, היא רוצה לחגוג את השיניים התותבות החדשות שלה, שעלו 32 אלף שקל, בלי מע"מ ובלי קבלות. טיילנו ברגל עד המסעדה, היינו לבושים יפה כמו לחתונה. מלצר עם פפיון הושיב אותנו ליד שולחן, שמנו מפיות על הברכיים. הכל סטייל קלאסה. שתינו שפריץ (יין לבן עם סודה - נ"ז), אכלנו כבד קצוץ דליקטס, אשטיקלה הרינג (חתיכת דג מלוח - נ"ז), והגיעה המנה העיקרית - השניצל המפורסם של 'קפה דן'.

"לסוניה שלי, שתהיה בריאה, יש פה גדול. היא פרסרית (זללנית - נ"ז) לא קטנה. היא חתכה לה חתיכת שניצל גדולה ודחפה לפה. פתאום ראיתי שמשהו לא בסדר. יצאו לה חרחורים מהפה. היא נעשתה אדומה, דפקה עם הידיים על השולחן. שמוליק בעל המקום הגיע עם המלצר. הביטו בפה שלה שהיה פתוח ואז הביטו אחד על השני. אני לא ידעתי מה לעשות. שמוליק דחף איכשהו אצבעות לפה שלה ומשך את החתיכה שניצל. אנשים עמדו מסביב ואפילו שלא היה נעים להם התגלגלו מצחוק. גם אני הרגשתי לא נעים והתחלתי לצחוק, כי השיניים התותבות יצאו עם השניצל.

"סוניה המסכנה התחילה לבכות. היא בוכה ואני צוחק וכולם צוחקים. שמוליק הוציא את השיניים מהחתיכה שניצל, שם אותן במפית ונתן לה. בגלל שצחקתי, סוניה רצתה להרביץ לי, אבל היא אישה פצפונת, אז היה לה קשה להגיע לפנים שלי. לקחתי מונית ספיישל ונסענו הביתה. מאותו יום לא הלכנו יותר למסעדות ושניצל לא נכנס הביתה". מוישה שחרר אנחה. "היא גוססת. רוצה למות בבית. הילדים לא באו מאמריקה לראות אותה בפעם האחרונה. היא לבד בבית ועכשיו אני חייב לעלות עד הקומה הרביעית עם הפסקות. שמתי כיסא בכל קומה שאוכל לשבת". בעוד הוא מדבר, הפיליפינית מביטה אליי במבט חסר סבלנות, כמו אומרת "שחרר אותו". אני מאחל למוישה "שניצל" בריאות והולך לדרכי, מקלל את הילדים שלו שלא באו לבקר את אמם הגוססת.

חלף שבוע. אני צועד לכיוון "טיב טעם" בארלוזורוב. מול הבית של מוישה עומד אמבולנס. יש לי הרגשה לא טובה שזה מוישה "שניצל" או אשתו. אני מצית סיגריה ומחכה. אנשי מד"א יוצאים עם אלונקה. אני מתקרב ורואה את הפיליפינית הקטנה צועדת לצד האלונקה שעליה שרוע מוישה "שניצל". בקושי הוא מרים את היד השמוטה לצד האלונקה, אוחז בי ביד רפה ולוחש, "סוניה מתה לפני שבוע. היא בטח צועקת למעלה 'מוישה, איפה אתה?'". הוא מנסה לחייך. "תגיד, זהבי, סיפרתי לך את הסיפור על השניצל?", הוא לוחש. "כן, מוישה", אני עונה לו, "סיפור מצחיק לאללה". החבר'ה של מד"א מתנצלים וממשיכים עם האלונקה לכיוון האמבולנס, משאירים אותי בוכה ברחוב.

2
בזמן האחרון אני פותח יותר מדי פעמים את ספר הטלפונים הישן שלי - עם כריכת הקרטון הבלויה והדפים העייפים מיושן - כדי להוסיף את המילה ז"ל ליד שמות של אנשים שהכרתי והייתי בקשר איתם ב־50 השנים האחרונות. מבחינה רגשית אני לא מסוגל למחוק את השמות. האחרון שנפטר הוא אלי ישראלי. הוספתי ליד שמו זצוק"ל, זכר צדיק וקדוש לברכה.

אלי נפטר ביום חמישי, 19 במרץ. הפגישה האחרונה שלי איתו הייתה ביום חמישי, 20 בפברואר. כהרגלנו במשך שנים ארוכות נפגשנו בצהריים ב"ברבוניה", צחקנו אחד על השני, העלינו זיכרונות, קיטרנו על מצב הבריאות, בכינו על מצב המדינה, קשקשנו קצת ביידיש כמו שתי חבובות קשישות. כרגיל אלי עצבן אותי כשהזמין כוסית של ג'ין ועישן כאילו הריאות והכליות שלו מסוגלות להכיל את העשן הרעיל. אני זוכר שהתחננתי בפניו שיתאפק עד שמצבו הבריאותי ישתפר. "אתה לא גומר חודש אם תשתה ותעשן", צעקתי עליו כאילו היה ילד אהבל, ולפעמים הוא התנהג כמו ילד אהבל. הוא החזיר לי קונטרה שיפסיק לעשן ולשתות יום אחד אחרי שאני אפסיק.

אלי ישראלי ז״ל (צילום: נתן זהבי)אלי ישראלי ז״ל (צילום: נתן זהבי)


עבר בדיוק חודש והוא הפסיק, ואני קיללתי את עצמי על הנבואות השחורות שלי שכמעט תמיד מתגשמות. אני מריץ בראש תמונות על הבחור יפה התואר שהיה יושב עם אריק איינשטיין במסעדת "הכתר" ברחוב אבן גבירול ומחליף איתו דחקות. ואני, שישבתי בקצה השולחן, קצת קינאתי בו. אני זוכר את הלילות שהייתי מקשיב לו בגלי צה"ל שהפכה לגללי צה"ל. איך היה מקריא קטעים מהספר "ים המוות" של הסופר ז'ורז' אמאדו, עם מוזיקה ברזילאית מדליקה וקטעי קישור שנונים ומצחיקים.הרבה זיכרונות עפים לי בראש, גם זיכרונות קשים מימים של נפילות וגם זיכרונות שמחים מימים של עליות. זיכרונות על האהבה הרבה שרחשנו להורינו והדחקות החיוביות עליהם שהיינו מחליפים בינינו.

עברנו הרבה עליות ומורדות בחיים. תמיד השתדלנו להיות אנשים טובים, בניגוד להרבה חולירות שנקרו בדרכנו. אני נזכר איך הוא נפגע כשקיבל בעיטה בתחת מגלי צה"ל. "זה בגלל הדעות שלי", התעקש. הם נימקו את "הגירוש שלו" באיזה סעיף תעסוקה מזורגג שלא מאפשר לפרילנסרים לעבוד יותר משבע שנים ברצף. הוא נפגע עד עמקי נשמתו. התחנה בבניין המט לנפול ביפו הייתה בית בשבילו, והוא היה מגדלור עבור החבר'ה הצעירים בכישרונו ובטוב לבו ובכך שבניגוד לכוכבים אחרים מעולם לא היה מתנשא ולא עשה פוזות.

אלי ישראלי (צילום: אמיר מאירי)אלי ישראלי (צילום: אמיר מאירי)


שמחתי בשבילו כשגילה את עולם הצלילה בים, שמחתי כשהכרתי לו כמה מחבריי הטובים והם הסכימו שיהיה חבר בפרלמנט שלנו. מדי פעם כשכוכבי דרך וכוכבו דעך, ניסיתי לסדר לו ג'ובים אם בפרסום ואם ברדיו 103. לא היו לאלי מרפקים. הוא לא נדחף ולא עסק בתככים ובקומבינות לקדם את ענייניו. היה מאושר עם מה שיש לו, ובעיקר עם דור ההמשך שלו, בנותיו ונכדיו. הוא היה אוהב בני אדם וחיות, אוהב השפה העברית, שאותה ידע על בוריה. היה בו משהו של צדיק וקדוש לעומת הזבל האנושי שהקיף אותנו.

כשסיפרתי לו שעל מצבת אבי הוריתי לכתוב רק את המילה "מענטש", כלומר "בן אדם", הוא הזיל דמעה. אהב את המילה "מענטש", שאותה למד בבית הוריו. אף שאני שונא פרוטקציות, התחננתי בפני ידיד שלי מאנשי החברה קדישא שיעשה מצווה גדולה וינסה למצוא לאלי חלקת קבר קטנה ליד הוריו, שאליהם היה כה קשור. הצליח לי. אלי ישראלי, הילד של אבא ואמא התאחד עם הוריו. עוד מענטש הלך מעולמנו הארור