בדיוק אחרי שסיימתי את ההכנות לשנ"צ כפוי בגלל הנסיבות, נשמע זמזום באינטרקום. לא עניתי, איני מחכה לאף אחד. אבל מלמטה לא הפסיקו ללחוץ על הכפתור. קמתי מהמיטה וצרחתי: "מי זהההה?", וכמה קולות ענו ביחד: "אנחנו מרמי לוי, תפתח בבקשה". פתחתי וחשכו עיניי. שלושה צעירים חסונים רצו הלוך וחזור עם אינספור תיקים אדומים, בסוף נספרו שם יותר מ־50. כיפוש הספיקה לחזור מהסופר כדי לפקח על הפריקה, של הזמנה בת שבוע. ואז היא שאלה אותם: "ואיפה השמן?". שניים רצו למשאית וחזרו עם ארבעה ג'ריקנים של שמן, וכמובן התנצלו. היא נתנה להם טיפ יפה, כי באמת שהגיע להם, הם היו מדהימים. הבטחתי להם שבמלחמה הבאה אעשה איתם סלפי, והתפניתי לעכל את האירוע. 

"אז מה, כיפוש? ירדנו מהפסים, אה? מה את מתכוונת לעשות עם 16 ליטר שמן? לשטוף את הרצפה? איפה בדיוק תאכסני את זה? למה את לא שואלת אותי? אני יותר מבוגר ממך, עברתי יותר מלחמות ממך בארץ, לא כולל מלחמת אזרחים ביוגוסלביה, רעידות אדמה בטורקיה ואת ההוטו והטוטסי ברואנדה. כיפוש, אולי נעלה אותך על הכדור? מה את לגיד?".

היא אפילו לא הביטה בי, חבשה משקפי קריאה, ובדקה את המצאי מול החשבונית של ארבע ספרות. "מאמי, אני מציעה שתלך לישון. תן לי להתארגן כאן. אגב, דאגתי לך וקניתי לך שמונה שקיות שלווה ו־40 שקיות פופקורן, לך ולגיא. לך לישון, אני צריכה להתארגן ולהתחיל לבשל ולאפות". אז עשיתי את מה שאני מצטיין בו, שווה פודיום בכל תחרות אולימפית, ונכנסתי למיטה. שתי המילים "דאגתי לך" הדהדו לי בראש לפני שנרדמתי. 

# # #

לפני שבועיים, כשהקורונה הייתה בשלב פרה־היסטרי, היא העירה אותי, ואמרה לי שיש לנו פגישה בקופת חולים מכבי עם המארגנת של קבוצת תמיכה להורים. "לכי לבד כפרע, ורדי ממני במיידי. בגיל 61 לא לומדים להיות אבא בהתכתבות, אני כבר בגיל של סבא. סגרי את הדלת מאחורייך, שהכלבה לא תיכנס". אבל זו כיפוש, והיא לא בדיוק סופרת אותי. "מאמי, קום, כנס למקלחת, אני לא אוהבת לאחר. אתה יודע מה? בוא רק בשבילי, רק תקשיב, אולי תתעניין במה שיש להן לומר? אני מבטיחה לך שאם לא תרצה, אני אלך לבד. תסתובב אליי, מה אתה שם את השמיכה מעל הראש? אתה חושב שזה יעזור לך איתי?". 

חשבתי מהר איך אני מנער את המפגע הזה, והפנמתי שהיא לא תוותר. עוד רגע היא תתחיל לספור לי כמו לגיא: "גיאצ'ו אני סופרת 1,2,3", אז התארגנתי ונסענו לשרלטניות האלה, ולפני שנכנסנו היא אמרה: "מאמי, תתנהג יפה, בלי עצבים". לא עניתי. סונק'ה וברונק'ה מאוד שמחו לקראתנו, אני פחות. תפסתי מהן מרחק של ארבעה מטרים, ביקשתי שיפתחו את החלונות, ושאלתי למה אין פה אספרסו. הן דיברו לכיפוש, שסיפרה להן שהיא מגדלת שני ילדים, אחד קשיש ומאותגר חברתית, והצביעה עליי. אני התנענעתי על הכיסא שצמוד לקיר, ושאלתי את עצמי מתי יסתיים הסיוט.

חלמתי על הגביע הראשון של הפועל ר"ג, ב־27 במאי 2003, כשברונק'ה העירה אותי מהחלום ואמרה: "רון, מדובר ב־15 פגישות קבוצתיות, אתה מתחייב להגיע אליהן?", אבל עוד לפני שהתיישרתי בכיסא, כיפוש ירתה: "הוא יגיע, אני מתחייבת". נתתי לה את המבט של אבא שלי. כשהוא היה מתרגז, המבט בעיניו הכחולות היה מקפיא את סביבתו. כיפוש חייכה ואמרה: "די מאמי, זה חשוב. אתה צריך ללמוד גבולות, להגיד לילד לא לפעמים. אתה חלש מולו, והוא מזהה את זה". 

הסטתי את מבטי לסונק'ה, אבל דיברתי לברונק'ה. "אני אגיע כאשר אוכל להגיע. אני אדם עסוק, אני עובד און־קול, זה המצב. כשאמא שלי בילתה שנים במכון אדלר בהנחיית קבוצות אצל אחי יותם, היא לקחה אותי פעם. איבדתי את ההכרה מהשעמום, מאז יש לי טראומה מקבוצות במעגל. לא מעניין אותי מה קורה בבתים של ברל ושמרל, אני הייתי מבסוט רק בקבוצות על הדשא ועל הפרקט. אני גם מאמן לא רע. עכשיו, אם תסלחו לי גבירותיי, יש לי טלפון חשוב לענות לו, היו שלום". 

# # #

יצאתי החוצה לרחוב בזל, הדלקתי סיגריה בידיים רועדות מעצבים, ואז כיפוש הגיעה. "אני בהלם ממך, הן מגמגמות מפחד. מה ביקשתי ממך? טוב, התחייבתי שתגיע למפגשים, הן מרשות לך להיעדר פעם אחת, אני מרשה לך פעמיים". אפילו לא עניתי לה. טלפנתי לרוברט שיבוא איתי לקפה. "אני לא יכול עכשיו, קוף. אני סופר את הכסף שאין", הוא השיב. קיללתי אותו שהוא חלאתי כשאני במצוקית מכיפוש. "אני תמיד בצד שלה, טינופת, כי היא סובלת אותך, אפס", אמר וניתק. 

אז טלפנתי ל"גמד", שהוא תמיד נחמד אליי וכמעט לא ביקורתי. "מה קורה מקצוען?", הוא שאל. "אני מקווה שאתה לא עושה שטויות מהלחץ, כי אני אפרק אותך. רון, אני הרבה יותר חזק ממך, אל תתעסק איתי". אמרתי לו שאני בסדר, רק עצוב מהסדנה. "אה, שטויות", הוא השיב, "אני כבר מסיים עבודות שירות אצל האישה, וניסע לאיתן הרומני. הוא יכין לנו ארוחת בוקר ויפנק אותך. זה עליי, תחזיק מעמד". פתאום התקשרה כיפוש. "מאמי, התקשרו אליי מהפסיכולוגית, היא לא מרגישה טוב, כנראה חטפה ממך קורונה. חיסלת לה את המערכת החיסונית. אני בדרך הביתה לבידוד עצמי, תגיע מיד, זה לא משחק".

כעסתי על עצמי מאוד שעניתי לטלפון של האישה, אבל חזרתי לעצמי. "תקשיבי, עובדים עלייך כיפוש. הן כועסות שלא אהבתי את הסדנה. יש לי פגישה חשובה עם שימעל'ה ואיתן, אני אתבודד כשאחזור. אה, יש לי גם שידורים היום בערוץ, אז אתבודד ממחר. אל תהיי היסטרית. שידברו איתי, הכל בשליטה". אבל היא לא ויתרה. "אני מתקשרת לחגית, שימעל'ה יראה אותך בחלום. יש לך שתי דקות להודיע גם בערוץ, אם לא - אני מודיעה. אתה מכיר אותי, אני אודיע להם, מאמי, ואם אתה מודיע, אני אבדוק אם באמת הודעת. כי אני מכירה אותך, שאתה משחק על זמן. אני מחכה לך בבית". 

# # #

טוב, חטפתי שפריץ דם למוח מעצבים עד שראיתי שחור בעיניים. אני לא בגיל של "חתונה ממבט ראשון". סחבק לא לקח שבויות בחייו. על דיבור הרבה יותר פעוט, לא בסגנון של כיפוש, סחבק התפייד במהירות האור, משאיר אבק מאחוריו. אם הגננת מ"חתונה" נותנת לי את הוודג' שהיא נותנת לקבלן, אני נכנס לתנוחת יוגה של המהרישי ושותק עד שהיא עפה לי מהמשקוף של העין, לעולמים. ישבתי באוטו וחשבתי על הדוקטור הזו שמתעללת במדען בסדרה, שקם בבוקר להביא לה קפה ומאפה. וואי, וואי, התעצבנתי בשבילו. תן לה שפיץ, יותר עדיף לגור עם קרחון באנטרקטיקה.

# # #

נסעתי הביתה, נכנסתי לאמבטיה. מים בטמפרטורה של 47 מעלות (בדוק) מרגיעים אותי לקראת האמבט השני, הפושר, עם המלח של ים המלח. האישה חזרה, שמחה לראות שאני מבודד, ושאלה מה אני רוצה לאכול. "היום נלך על מקסיקני, כיפוש. נאצ'וס אפוי עם גבנ"צ, שמנת ואבוקדו, עגבניות שרי חתוכות לשמיניות, סלסה חריפה ופלפלים חריפים וזיתים. קחי ת'זמן". היא הביטה בי וצחקה. "מאמי, אתה בהריון? מה זה הטעמים האלה? תחשוב על משהו יותר בסיסי". היא הלכה צוחקת למטבח. "כיפוש, לבינתיים", צרחתי אליה, "תכיני לי קפה קר ועוגת שוקולד, לגרש את הדיכי". 

# # #

חזרתי לסלולרי שהחזקתי מחוץ לאמבטיה לבל יצלול במים. כולם מדברים לפרוטוקול, לקראת ועדת חקירה/דוח מבקר המדינה/קמפיין בחירות. הכלכלה מתה, רק שכחו להודיע על מותה. חברים שלי מפסידים מיליוני שקלים בשבוע, ולא רואים את הסוף. אבל אגם הדרעק ממשיך להפיץ את הרעל מימין ומשמאל, כאילו כלום לא קורה כאן. בטוויטר אני קורא את השטויות מימין ומשמאל. אתמול גילינו שגנץ לא מחובר למציאות ושהמאכער שכותב לו את הציוצים, עושה לו רק נזק תדמיתי. מירי רגב היא שוס אמיתי. משפט שלה: "מיעוט יהודי חבר לערבים תומכי מחבלים", צריך להיכנס לפנתיאון של אפס בהבנת המציאות. מה לעשות ש"תומכי המחבלים", הם רק 15 מנדטים מ־62 שלא רוצים את ביבי כרה"מ?

אבל אין לי סבלנות אליה, באמת. אני קורא ציוצים של עצמאים יחידים, וכואב לי הלב. נכון, גם אני נמנה עמם בחלק מהכנסתי, אבל אני משתמש בציניות כמגן מפני החרדה. להם כואב באמת, אין להם לירה סורית דפוקה. כל חבריי ומוקיריי שמכירים אותי, מפצירים בי בוואטסאפ להימנע מצפייה בטלוויזיה ובאתרי אקטואליה. "קוף, אתה תשתגע. תתמקד בנטפליקס, תקרא ספרים. אתה אוהב לקרוא, אם יהיה משהו חשוב, נודיע לך אנחנו", הם מתחננים. אבל המתח גורם לי לאבד סבלנות. אני לא מסוגל להתרכז, איני עובד השבוע כי כיפוש בודדה אותי, והשקט ברחוב מטריף אותי. 

# # #

יצאתי מהאמבטיה, שלוק למשעי. עליתי על טרנינג מדי א'. התרכזתי בהאזנה לכיפוש. כאשר שמעתי את צעדיה לכיוון חדר העבודה, פסעתי על קצות האצבעות וחמקתי החוצה. פרץ של אנרגיה חיונית פעפע לי בדם. חופש, אוי, כמה אני זקוק לחופש תנועה. רק הנעתי את האוטו, וראיתי "כיפוש" על הצג. "לאן הלכת מאמי?". ליפססתי בשנייה הראשונה ועניתי: "קפצתי לעאבד הירקן. צריך ירקות לשקשוקה. גם אשתה אספרסו בכוס חד־פעמית אצל שי, כבר אני חוזר".

היא התפוצצה מצחוק: "כשאתה מגמגם בשנייה הראשונה, אני יודעת שאתה משקר. טוב, יש לך 20 דקות". שאפתי שאיפה ארוכה מהסיגריה. "כיפוש, תקשיבי לי. אם תמשיכי להתנמר עליי, אני אברח כפרע. אני צריך תנועה, אני צריך אדרנלין. מה את רוצה מחיים שלי?". היא לא התרגשה מהדיבור. "לאן תברח חיים שלי? מי מטפלת בך כמוני? ואני כבר לא מדברת על העובדה שאני מנטרת אותך יותר מהר משב"כ. אני חוזרת: יש לך 20 דקות, אל תתקרב לאף אחד. שלא תביא לי קורונה הביתה", היא צחקה מהמשפט האחרון שלה. 

# # #

הגעתי למרכז, לקחתי אספרסו כפול ומיץ תפוזים, וישבתי בדשא. טלפנתי לעאבד בחנות וביקשתי פלפלים בארבעה צבעים, ואת שאר הפריטים לשקשוקה. "תארוז לי הכל בשתי שקיות גדולות, ותשלח את הילד שיביא את הסחורה לדשא. אני אתן לך אשראי בטלפון". הוא השיב שאפשר גם לשלוח לי הביתה, אבל העדפתי בדרך שלי. פתאום טלפון משורק'ה הסוהרת. "רונצ'ו, אתה יכול לקחת אותי למטולה? אני משתגעת כאן, אני חייבת לנקות את הראש". אין עליה, האישה הזו חיה בסרט שרק היא מבינה את התסריט שלו. "תגידי, שורק'ה בלעת ליצן? איזה מטולה? המדינה נצורה. תישארי בבית ואל תבלבלי לי את המוח". ואז היא אמרה את משפט הקסם: "רונצ'ו, הבנות רוצות שאסע עד לתחילת השבוע הבא. אני אצעד שם במטעים לבד, ארכב על אופניים, זה ינקה לי את הראש, אתה יודע שאיני יכולה בלי ספורט".

"ומה יקרה אם שייח' נסראללה יחטוף אותך?", התפוצצתי מצחוק. "סיירת מטכ"ל לא תבוא, שורק'ה. על אף שכמו שאני מכיר אותך, את עושה מנסראללה עבד בתוך יומיים, עם אישיות הרשג"ד בצופים שלך".היא צחקה וקבענו למחרת. כתבתי לבנות בקבוצת הוואטסאפ שלנו שאמא שלהן רוצה לברוח לצפון. "כן, אבא. תיקח אותה. ישששש, אנחנו אוהבות אותך על־מלא־אבא. לא נשכח לך את הג'סטה הזו". אצל בנים זה לא היה קורה. אבל בנות מבזבזות את אמא בשניות, בלי לחשוב בכלל. כתבתי להן שבסדר, זה עליי, אבל ההחזרה הביתה בשבוע הבא זה עליהן. "עד שבוע הבא, אבא, איך אתה אומר, אלוהים גדול. אולי היא תרצה להישאר עוד שבוע?". אני באמת מקווה שכשהן מדברות עליי איתה, יש לפחות כמה מילות חמלה בשיחה. באמת שאני מקווה, חחחח...

# # #

חזרתי הביתה עם הסחורה. "כיפוש, היום אחרי שמונה שנים של חיים משותפים, אני אלמד אותך להכין שקשוקה סנטה־קתרינה. את יודעת שאני הייתי בצוות האחרון שירד מהג'בל לפני שהחזרנו אותו למצרים? הג'בל בגובה 2,642 מ' מעל פני הים, הנקודה הגבוהה ביותר במזה"ת, חוץ מהחרמון הסורי שהוא 2,813 מ', אבל הוא לא מאויש...".

"מאמי, אתה חופר. לא בא לי נוסטלגיה עכשיו, בוא תראה לי מה עושים". הבטתי בפניה ובחיוך שלה. "ההערכה שלך אליי היא שערורייה", נזפתי בה. "טוב, תתרכזי. חתכי ראש בצל לקוביות, שני ראשי שום, חתכי את השיניים לקוביות. תתחילי לטגן כשסיימת. הלאה, ארבעה פלפלים, כל אחד בצבע שונה, תחתכי לקוביות...". היא התרגזה פתאום. "ארבעה פלפלים? זה רק אני ואתה! שניים מספיק. תמשיך". 

לא האמנתי שהאישה מפקפקת בהיותי שקשוקה־שף־מאסטר, אבל הבלגתי. "כשהבצל והשום משחימים, תוסיפי את הפלפלים, ותערבבי עם הכף עץ שלך. במקביל, תחתכי שש עגבניות לקוביות קטנות"...שוב היא התערבה לי בהוראות ההכנה. "שש? אתה אמיתי, שש עגבניות? מספיק ארבע. תמשיך". טוב, זה שבר אותי. "אין לי כוח אלייך. תעשי מה שאת רוצה, אני רק אכין את הרוטב הסודי". הלכתי לסלון, שחררתי את הקפאת המסך, וראיתי את פאולה מדגימה איך מנפחים לשון מחוץ לפה. לא האמנתי שזה קורה לי. ליאון הכנוע ישב לצדה והתלהב מכישוריה הנדירים של אשתו. כן, אני זוכר אותו לפני פאולה, שהוא היה גבר, דיבר עצמוני וחגג את החיים. היום, בגלל התמכרות שנכפתה עליו לטופו, הוא זכר־מת־מהלך. רחמונ'ס יהודים, תעודדו אותו. 

הרצתי את ההקלטה קדימה. סופר־נני, מיכל דליות, נתנה לי הצעות לתפעול הילד. אם יש דבר אחד שאני מייחל לו, זה להפגיש את גיאצ'ו שלי עם הנני. אני נותן לה 12 דקות עד שהיא נופלת לסם. ובארדו היא נופלת. היא תגיד לו: שמור על מרחק סביר מהמקרר, תלמד באמצעות זום, אין פלייסטיישן יותר משעה ביום, תעשה התעמלות בבית, תבין שגם אבא ואמא צריכים את הזמן שלהם, ועוד שטויות. והוא יזדקף, יביט בה ויאמר: "לא. אני לא חייב להקשיב לך, את מפוטרת. צאי מהבית שלי". אני ממש מדמיין את הסצינה אחד לאחד, זה מה שיהיה. 

###

כיפוש הזעיקה אותי למטבח. בחנתי את המחבת. היא עבדה לפי סדר הפעולות. אמרתי לה: "עכשיו הרוטב, תתרכזי כי לא אסביר עוד פעם. מגרדים ארבע עגבניות, מוסיפים שתי כפות עמבה עיראקית, ארבע כפות חילבה, כף גדושה סחוג ירוק, כף פפריקה חריפה וכף קארי הודי. מערבבים את העיסה עם כוס מים, ומוסיפים לתבשיל. הבנת?". היא הביטה בי המומה כאשר שפכתי את הרוטב לתוך המחבת המבעבעת, ואמרתי לה להביא שש ביצים וחבילה של גבנ"צ העמק. באוטומט היא הביאה ארבע. 

"אני לא מאמינה למה שראיתי עכשיו. אתה בנאדם בלי גבולות, אתה רוצה את כל הטעמים ביחד. אני לא ראיתי דבר כזה בחיים". שאלתי אותה אם עד היום היה טעים לה. "כן, מאמי", היא השיבה, "אבל אתה פסיכי לגמרי. אין טבח אחד בעולם שהיה חושב על תיבלון כזה. רק אתה". היא אכלה יפה, היא באמת בסדר. זה רק אני שמתחיל להשתגע. הולך לישון ב־23:00 מתעורר ב־7:00 ושואל את עצמי עם מי רבים היום? לאיפה נעלמו כל החולירות?
 
tguvot@maariv.co.il