1. אחר צהריים של פורענות
כחול לבן היא הקורבן הצעיר ביותר של הקורונה. תינוקת בת שנה ומשהו בסך הכל, אבל נולדה בלידת עכוז וסבלה מלא מעט מחלות רקע. אין כאן השוואה בין התפרקות מפלגה למותו של אדם, כמובן. אבל כחול לבן, שהוקמה בליל שימורים אחד בווילה בסביון, נפחה את נשמתה באחר צהריים של פורענות במשכן הכנסת. היא נקברה קבורת חמור, נא להימנע מביקורי תנחומים.

בני גנץ הבטיח להחליף את נתניהו. בינתיים הוא החליף את אדלשטיין. אבל בין לבין הוא קיבל, סוף־סוף, החלטה קשה, אמיצה, קורעת: הוא השתכנע שטובת המדינה מחייבת עכשיו לרדת מכל העצים ולעלות על דגמ"ח וחגור. אבל זו לא רק ציונות: הוא גם הבין שחשוב לו להיות ראש ממשלה יותר מאשר לשמור על כחול לבן והברית עם יאיר לפיד. אז עכשיו יש לו מינוי חתום, על תנאי, לראשות הממשלה בספטמבר 2021. בני גנץ הוא "ראש הממשלה המיועד". כל מה שנשאר זה לברר אם בנימין נתניהו יקיים את החלק שלו בעסקה. כי אם לא, בני גנץ הוא ראש הממשלה המיועד לשעבר, כלומר שאול מופז החדש.

האם גנץ עשה הימור נכון? קל להתגולל עליו היום. אני מניח שרבים יעשו זאת. חלק ניכר ממצביעי כחול לבן ומחנה ה"רק לא ביבי" מסתובבים עכשיו אבלים וחפויי ראש, חשים נבגדים ומיואשים. אפשר להבין את זה. אם נתייחס לסטטיסטיקה, גורלה של הברית החדשה נתניהו־גנץ לא יהיה שונה בהרבה מזה של הבריתות הקודמות של נתניהו. זה נגמר תמיד באותה דרך: בגידה של הרגע האחרון מכיוונו של נתניהו והשלכת גופתו הפוליטית של הנבגד לים, מאכל לדגים.

גנץ מאמין שהפעם זה ייגמר אחרת. ראשית, יש לו קושאן להסכם קואליציוני שיעבור בחקיקה שתעגן את כל שלביו, עד הרגע האחרון, בלי צורך בהצבעות ובפרוצדורות נוספות. במעמד ההצבעה על השבעת הממשלה החדשה, יישבע גם גנץ אמונים לתפקיד ראש הממשלה, למפרע. כלומר, הכל יהיה על טייס אוטומטי. גם אם נתניהו יגייר את האייתוללה חמנאי בשידור חי, יעלה את טראמפ לדיור מוגן בירושלים, ישכנע את שרה להזמין את איילת שקד לבלפור וימצא מאגר אדיר של נפט בחוף קיסריה, הוא יצטרך לפנות את מקומו בתאריך הנקוב. 

גנץ השתכנע שנתניהו הפעם רציני. שנגמרו השטיקים והטריקים ואזלו הספינים. הוא דיבר עם נתניהו לא מעט בזמן האחרון. יש מצב (אם כי אני לא משוכנע בכך) שגם נפגשו. שליחים חשאיים תמרנו ביניהם. המסר היה ברור: נתניהו רוצה לחתור לאקזיט מכובד. תן לו להתגבר על הקורונה, להשלים את ענייני "עסקת המאה", והוא גומר. מה שהוא באמת רוצה זה לחתור לעסקת טיעון מכובדת עם היועץ המשפטי לממשלה מעמדת ראש הממשלה. תנו לו ללכת בכבוד.

גנץ התלבט, אבל בסוף האמין. הקורונה סייעה לו. סקרי עומק שנערכו עבורו הצביעו על העובדה שהציבור מאס בפוליטיקה ושכח מענייני ביבי כן או לא. הציבור מתעסק בקורונה ובעיקר בכלכלה שהתרסקה. למאות אלפים אין מושג איך ישלמו משכנתה או שכר דירה בחודש הבא. גנץ החליט לעשות מה שלא היה לו אומץ לעשות בפעם הקודמת, כשהנושא היה על הפרק. הוא חתך. אבל הוא גם התלבט עד הרגע האחרון. הוא אהב את כחול לבן, הפלטפורמה שבאה משום מקום, הורכבה בתנועה והודבקה ברוק, אבל הצליחה לבלום שלוש פעמים רצופות את פוליטיקאי־העל בנימין נתניהו.

גבי אשכנזי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)גבי אשכנזי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

הציר המניע, גל הארכובה וליבת הכור של המהלך הזה בנויים משני אנשים: אריה דרעי וגבי אשכנזי. דרעי, השועל הכי משופשף בפוליטיקה, ישב על אשכנזי, על ביבי, על כולם. אשכנזי היה זה שדחף לממשלת אחדות במתווה הנשיא עוד בפעם הקודמת. בפעם הנוכחית הוא אמר לכל מי שהסכים לשמוע ש"אם היינו מסכימים בספטמבר, אוחנה לא היה שר משפטים, בנט לא היה שר ביטחון, ובני היה ראש ממשלה בפסח". 

אשכנזי דוגל בתזה של "לחתוך הפסדים". אשכנזי אומר שלא בא לפוליטיקה בגילו, וגם גנץ לא, כדי לצעוק מהטריבונה. צריך לשאול, הוא אומר, מהי טובת המדינה. כרגע, עם המגיפה והמשבר הכלכלי, טובת המדינה היא להתאחד. אז אם הקנס הוא לסבול את ביבי עוד שנה וחצי, לו יהי. לפחות יש לו תאריך תפוגה. כשייצא מבלפור, המשפט יהיה בעיצומו. אם ישיג בינתיים עסקת טיעון, יפרוש מהפוליטיקה (יש בסביבת גנץ כאלה שמקווים שזה יקרה עוד קודם). אם יורשע, כנ"ל. 

השאלה היא, האם נתניהו אכן יעזוב את בלפור. יכול להיות שנתניהו מתכוון לקיים את ההבטחה שלו. הבעיה היא שאין לו רוב בדירקטוריון. בבלפור יש הנהלה מסודרת בת שלושה אנשים. לנתניהו אין שם רוב. בעצם, רוב הפעמים הוא שם במיעוט. מעניין איך גנץ ואשכנזי יגיבו במקרה הראשון שבו נתניהו יסכם איתם משהו ביום חמישי ויחזור ביום ראשון עם החלטה אחרת.

2. כרוניקה של פירוק

בסביבת גנץ לא מתרגשים מהזעם ביש עתיד. על פי מידע שהגיע לגנץ, לפיד ואנשיו מתכננים את המהלך של הפירוד כבר שבועיים. על פי התוכנית, שסוכמה גם עם המשותפת וליברמן, יו"ר הכנסת יהיה מאיר כהן ובאותו רגע יונחו חוקי נתניהו על שולחן הכנסת. הם יעברו, והמדינה תלך לבחירות רביעיות, שנתניהו, לכאורה, לא יכול להתמודד בהן. גנץ התלהב מהאירוע הזה פחות. הוא חשש מהסתבכות. מדובר בחוק פרסונלי. בג"ץ עלול להתערב. העסק יכול להתמוסס, והמדינה לא בנויה עכשיו לבחירות. אז הוא קיבל החלטה מנהיגותית. אולי בפעם השנייה בחייו (הראשונה הייתה הקמת חוסן לישראל).

גנץ ניסה למנוע את הפיצול. הוא קרא לח"כ מאיר כהן והתחייב בפניו, בנקיטת חפץ: אני אבחר ליו"ר הכנסת. אם אני ראש ממשלה, אני מפנה לך את המקום. אתה האיש הראוי ביותר לתפקיד. אני לוקח עכשיו את התפקיד כדי לא לחסום את הדרך למאמצי האחדות. העם בישראל זקוק לאחדות. אבל כהן כפוף ללפיד, שלא קנה את הסחורה הזו. לפיד, מצדו, קבל החלטה מנהיגותית לא פחות. גם לפיד ראוי להערכה השבוע. הוא עמד על שלו ולא מצמץ. מכל ההמולה הזו הוא יכול להתרומם, סוף־סוף, כאלטרנטיבה לראש ממשלה. יכול להיות שזו הייתה בחינת ההסמכה שלו.

ביום שלישי בא בני גנץ לעפר שלח הביתה. גנץ יודע ששלח הוא היחיד שיכול להיסגר עם לפיד בחדר וללכת איתו מכות. אני רוצה לשמור על כחול לבן, אמר גנץ לשלח. אז בוא נמשיך לפי התוכנית, הציע שלח. נמנה את מאיר כהן, נניח את הצעות החוק, נכניס את ביבי ללחץ. להיכנס לאחדות תוכל גם אחר כך. ברגע שאנחנו שולטים בכנסת, זה משחק חדש. בוא נשחק אותו.

גנץ לא רצה לשחק את המשחק הזה. הספיקה לו השנה החולפת. אתה תהיה שר חוץ בסקייפ, הזהיר אותו שלח, אין עולם, אין מטוסים. גבי יקבל יוניקלו ויסייר ברח"ל. זה הכל שטויות. הרי הוא לא ייתן לכם שום דבר שקשור לקורונה. הוא גם לא צריך אתכם בשביל הקורונה. אתה תהיה הפיגום שעליו ביבי בונה את הממשלה. אתה תגמור כסרח עודף של ביבי. אתה תגרום למופז להיראות קוסם פוליטי.

גנץ לא השתכנע. עוד קודם הוא גם דחה רעיון שהועלה בשבועות האחרונים על ידי ח"כ עודד פורר מישראל ביתנו: לתת לנתניהו להשביע ממשלת מיעוט. לתמוך בו מבחוץ. להפיל אותו כשיגיע הזמן. לתת לו גיבוי בקורונה. לתת לו להתבשל במיץ של מחדל מערכת הבריאות. להעביר בינתיים את החקיקה שתיכנס לתוקף מהכנסת הבאה. לשחק שחמט כשיש רוב של 61 בכנסת, לשלוט בסדר היום, עם היד על הברז, עם היד על השלטר של ביבי.

גנץ דחה את זה. הוא מאס במשחקים הפוליטיים. נראה לו יותר פשוט ללכת לעסקה עם נתניהו כשהיא מבוצרת חוקתית. מעמדו כיו"ר הכנסת הוא הערבות הבנקאית שלו. אם נתניהו מבריז לו מחר בבוקר, מעשה שנתניהו עשה בעבר כמעט לכולם, גנץ מניח את החקיקה נגד ביבי על שולחן הכנסת. למרות הפיצוץ בכחול לבן, הרוב להעברת החוקים הללו שריר וקיים. נתניהו יודע את זה.

שלח הציע לגנץ להמשיך את מלחמת ההתשה נגד נתניהו. גם החשש מהעובדה שמאיר כהן יישאר יו"ר הכנסת כשגנץ ייכנס לממשלת נתניהו היה בר־פתרון, אליבא דשלח: מה הבעיה, בני, הוא אמר לו, מדובר בתקנון הכנסת, תשנו אותו בחמש דקות שאפשר להחליף יו"ר ברוב של 61 ח"כים ותחליפו את מאיר. זה לא מסובך. האופציה הזו תמיד תישאר לך. בינתיים בוא נמשיך קדימה. נפעיל על ביבי בליץ בתשעת הימים האחרונים. נלחץ את האוזר והנדל. נייצר מסה קריטית. ביבי נבהל, הוא בלחץ, בוא נמצה את זה.

גנץ העדיף בסוף את גרסת אשכנזי־דרעי. הוא לא גדל בחפירות הפוליטיות של יש עתיד. הוא לא צבר פז"ם פוליטי בוועדות ולא מבין בתרגילים פרלמנטריים. הוא העדיף לחתוך. בשעה שתיים וחצי גנץ קרא ליאיר לפיד, שישב בועחו"ב. לפיד התיישב מולו. החלטתי להגיש את מועמדותי לתפקיד יו"ר הכנסת, אמר גנץ. אני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך, ענה לפיד. בוא נכנס קוקפיט, הציע גנץ. תשכח מזה, אמר לפיד. במקום זה הוא רץ לחדרו וקרא לשלח ולמאיר כהן. הם עשו תרגיל "על יבש" להמשך היום. התרגיל היה נדרש, כי מה שציפה להם בהמשך דמה לסרט מתח. 

ברגע שהידיעה הגיעה בשלוש וחצי, שלפיה גנץ נרשם לתפקיד יו"ר הכנסת, קרא לפיד בדחיפות לבוגי יעלון ושכנע אותו לפרוש יחד עם יש עתיד מהשותפות עם חוסן לישראל. יעלון זרם. לזכותו ייאמר, כל מה שבוגי עושה בא מתוך עקרונות אמיתיים. תוך 40 דקות היה במזכירות הכנסת מכתב של יש עתיד ותלם על פילוג. עכשיו נשארה השאלה מי שומר על המותג כחול לבן. אם האוזר והנדל באים עם בוגי ללפיד (מה שמנוגד לאידיאולוגיה שלהם, בעצם), הרי שכחול לבן נשארת תחת לפיד. כשהטור הזה נכתב, זה עוד לא נסגר.

יאיר לפיד, משה יעלון (צילום: אלעד גוטמן)יאיר לפיד, משה יעלון (צילום: אלעד גוטמן)

ביש עתיד זועמים בעיקר על הדרך. הוא עשה את זה בדרך סמרטוטית, אומר עפר שלח. הוא בלבל את הביצים למדינה שלמה במשך שנה. הוא יכול היה להיכנס ולהיות העוזר של נתניהו אחרי הפעם הראשונה. בינתיים הוא לקח את המדינה לשלוש מערכות בחירות, חטף קמפיין הכפשות מטורף וחסר תקדים וגומר בסוף כתפאורה של נתניהו. מה יצא לו מכל זה? 

3. ליברמן מחכה בפינה

שם אחד לא הוזכר עדיין בטור הזה. ליברמן. אביגדור ליברמן. מכל הדברים המפחידים שאורבים לגנץ במעלה (או מורד) הדרך, ליברמן הוא המסוכן ביותר. איווט היה זה שחתום על המהלך כולו. המעבר שלו מגוש נתניהו לגוש גנץ היה הגיים צ'יינג'ר. ליברמן היה הצוק האיתן של האירוע. נחוש, ממוקד מטרה, לא ממצמץ ולא מתבלבל, גם ברגעים הלחוצים ביותר. 

ביום רביעי אחר הצהריים דיבר ליברמן עם גנץ ארוכות ושאל אותו כמה פעמים מה חדש. אין חדש, ענה גנץ. ליברמן היה אורח הקוקפיט לפחות פעמיים בשבועות האחרונים. הצטרף לרביעיית כחול לבן וטווה את הקורים סביב נתניהו. הכל הלך לפי התוכנית, עד שגנץ נעלם. נדמה לי שאנשים קיבלו מליברמן פולסא דנורא על הרבה פחות מזה. כך או אחרת, ליברמן מעריך שממשלת גנץ־נתניהו תקרוס כמגדל קלפים בתוך חצי שנה עד שנה. גם במישור הפוליטי, גם במישור הציבורי. ליברמן יחכה בפינה. עד עכשיו, הוא חיכה לביבי. עכשיו, הוא מחכה גם לבני. סבלנות, יש לו.

גנץ לא מתרגש. הוא צריך היה לבחור בין בחירות פעם רביעית לממשלת החירום הזו עם ביבי, כשבקצה יש לו תאריך כניסה לבלפור. הסקר שנערך עבורו לפני כמה ימים חידד את הבעיה הזו. את המו"מ השקט עם נתניהו הוא ניהל בערוצים חשאיים. לא בטוח ששלום שלמה ויורם טורבוביץ היו בתמונה. גנץ קיבל הימור דרמטי והחלטה גורלית. הוא מתחרה עכשיו בנתניהו בעוד מישור: גם הוא רוצה להיות צ'רצ'יל. התחיל כשר ימייה, גמר כראש ממשלה.

4. דם, יזע ודגימות

נאום ה"דם, יזע ודגימות" של נתניהו ביום רביעי היה אפוקליפטי אפילו יותר מנבואות הזעם שלו בנושא הגרעין האיראני. אייתוללות אאוט, קורונה אין. העיקר שיש איום נורא על מדינת היהודים. זה ה"פורטה" של נתניהו. זו הבלטה שלו. מכאן הוא לא יודע להחטיא. הוא ליאו מסי של הטלת האימה וההפחדה, ללא מתחרים. האידיאולוגיה המשפחתית שלו הוגדרה בידי היסטוריונים כ"היסטוריה היהודית של הקטסטרופות". העיקרון פשוט: היהודים נעים ונדים לאורכה ולרוחבה של ההיסטוריה מקטסטרופה לקטסטרופה, משואה לאינקוויזיציה, מחורבן ראשון לחורבן שני. כל מה שצריך זה לאתר את האיום התורן והמעודכן. נתניהו חוגג עכשיו את הקטסטרופה החדשה. בשלב הראשון, זיהוי האיום. בשלב השני ניפוחו לממדים תנ"כיים והצגתו, כמעט כל ערב בפריים־טיים, לעיני הציבור המפוחד. השלב השלישי הוא הצגת הפתרון: אני. כלומר, הוא.

סוף־סוף, אחרי 14 שנים בשלטון, הוא צ'רצ'יל. כמה חבל שזה קורה בנסיבות מוזרות כאלה. במקום צנטריפוגות, נגיפים. במקום פצצות חודרות בונקרים, מכונות הנשמה. הוא נושא את נאומיו לאומה באותו טון שבו נשא צ'רצ'יל את שלושת נאומיו הבלתי נשכחים ב־1940. "נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע", אמר צ'רצ'יל. כך גם נתניהו, מול הקורונה. הבעיה היא שצ'רצ'יל עמד אז מול מכונת המלחמה הנאצית שמחצה מעצמה בשם צרפת תוך שבועות והטילה מצור פלוס בליץ אווירי על האי הבריטי כשלונדון נכתשת על בסיס יומי ועולה בלהבות. אנחנו עומדים מול נגיף שקטל עד עכשיו שמונה ישראלים. 

נתניהו מאיים עלינו בעשרת אלפים מתים בחודשים הקרובים. אין לאיום הזה שום ביסוס. לא במספרים, לא במדע, לא בפרקטיקה של הנגיף. אם המספר יהיה נמוך הרבה יותר, נתניהו יודיע שזה בזכותו. אם לא, הרי שהוא היה הראשון שזיהה.
הקורונה היא לא "המגיפה השחורה", שמחקה בין שליש ל־60% מאירופה במאה ה־14. היא אפילו לא השפעת הספרדית.

בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

המספרים של הקורונה אחרים לגמרי, וטובים הסיכויים שהעולם יתפכח מהפוביה שאליה נקלע בשבועות הקרובים. בזמן שהטור הזה נכתב יש בעולם בסביבות 21 אלף מתים מקורונה, ובסביבות 490 אלף חולים מאומתים, לאורך שלושה חודשים. מישהו מעמיתיי (בעל טור בעמודים הללו) השווה השבוע את הקורונה למלחמת העולם השנייה. תזכורת: במלחמה הזו נהרגו ונרצחו כ־65 מיליון בני אדם. אוכלוסיית כדור הארץ הייתה שליש מאוכלוסייתו כיום. בתרגום לימינו, הקורונה אמורה להפיל 200 מיליון בני אדם. בינתיים היא הרגה פרומיל אחד מהכמות הזו כשבסין ולא מעט מקומות נוספים הנגיף כבר נעצר.

הקורונה היא נגיף מסוכן וקטלני. אין על זה ויכוח. צריך להילחם בו וצריך לחקור אותו וצריך להשקיע בזה את מלוא המשאבים הגלובליים. מצד שני, צריך גם להיכנס לפרופורציות. ייתכן שהמחיר של "סגירת" העולם יהיה כבד בהרבה מהאלטרנטיבה. נחזור לזה בהמשך. בכל מקרה, אין בטור הזה קריאה לזלזל במחלה או להפר את ההוראות. להפך: יש לציית לכל ההנחיות. אין לנו אלא את אבותינו שבשמיים, כלומר ביבי וברסי. נעשה ונשמע.

5. מבוא לאנרכיה

כך או אחרת, הקורונה לא תהיה כאן בעוד כמה שבועות, או חודשים. השאלה היא אם הדמוקרטיה הישראלית תהיה כאן. כשהיסטוריונים יבדקו את הסיקור התקשורתי בשנת 2020 במדינת ישראל, הם יוכו בתדהמה. הם יראו את אין ספור שעות השידור והמלל, את מאות אלפי המילים הכתובות, המצולמות ומקושקשות שנשפכו על המגיפה הזו, אל מול הכמעט שתיקה של אותה תקשורת נוכח ההתקפה משולחת הרסן וחסרת הבושה של נבחרי ציבור בכירים, ביניהם שר משפטים, על מערכת שלטון החוק, בית המשפט והרשות השופטת כולה.

 יו"ר הכנסת, האזרח מספר 2 בישראל, מודיע לבג"ץ שאין לו כוונה לציית לצו בית המשפט. בימים רגילים זוהי רעידת אדמה טקטונית. אחר כך הוא מתפטר ונועל את הישיבה בידיעה ברורה שזה ימנע את קיום החלטת בג"ץ. הוא לא מתבייש, לא מתחבא ולא מצטנע. להפך. הוא זוכה לשבחים מכל עבר. שרים בכירים דוחקים בו לצפצף על בג"ץ. ראש ממשלת ישראל נואם לאומה ולא טורח להתייחס לאירוע. זה חמק לו בקורונה. זה עבר לו ליד האוזן כזבוב טורדני. ואנחנו מתעלמים וממשיכים הלאה.

יולי אדלשטיין (צילום: מרק ישראל סלם)יולי אדלשטיין (צילום: מרק ישראל סלם)

זאת, ועוד: ההערכות הן שהתנהגותו הלא נתפסת של יו"ר הכנסת היוצא תעניק לו דחיפה במאבק הירושה של נתניהו. כלומר: כדי להתקדם במפלגת השלטון (נטולת השלטון) שלנו אתה צריך לרסק את מערכת שלטון החוק ולמחוץ את הדמוקרטיה. זהו תנאי קבלה בסיסי. מה עם ראש הממשלה? שותק. ב־13 ביוני 2019, לפני פחות משנה, הוא צייץ את הציוץ הבא: "החלטות בית המשפט מחייבות את כולם". ככל הזכור לי, זה קרה אחרי שהשמש האישי שלו, אמיר אוחנה, מונה לתפקיד שר המשפטים והודיע בראיון הראשון שהעניק שלא תמיד צריך לציית להחלטות בית המשפט. בינתיים חלפו להם כמה חודשים, הוגש כתב האישום ונתניהו נעלם.

אף פעם לא היינו קרובים כל כך לאנרכיה. במשך שנות דור אנחנו מתווכחים על פסקת התגברות שתחוקק הכנסת ותסדיר את המתח בין הרשות המחוקקת לשופטת (אגב, אני בעד פסקה שפויה). גם המטורללים בצרחני הימין לא העלו על דעתם שאפשר להפר סתם כך את צווי בג"ץ בלי פסקה שתאפשר את התהליך הזה. רק כי נדמה למאן דהוא (יולי אדלשטיין) שבג"ץ טועה. אז הנה, זה קורה באמצע היום, לעיני כל, בעזות מצח ובחריצת לשון כשההמונים רוקדים ברחובות. אותם המונים שכחו את עשרות הפעמים שבהם בג"ץ נחלץ לטובתם. כולל בזמן האחרון ממש. מבחינתם, זה הצלם בהיכל. ננפץ את בג"ץ ובא לציון גואל.

כשמישהו משרי או בכירי הליכוד מעז לצייץ הסתייגות כלשהי מהטירוף הזה, אנו מביטים עליו כעל בר כוכבא. האסון הזה יישאר כאן איתנו הרבה אחרי הקורונה. גם אחרי נתניהו. זוהי מורשתו. ריסוק מוסדות הממלכה שעליהם הופקד. נבואתו של הנשיא ראובן (רובי) ריבלין, שנאמרה לא מעט פעמים בשנתיים האחרונות, מתגשמת במלואה: הוא לא הולך לשום מקום. כדי לשרוד הוא יעלה באש את המדינה על יושביה. כן, בדיוק כמו שהגברת סיפרה בקלטת הנשכחת ההיא משנת 2000: "נעבור לחו"ל ושהמדינה תישרף".

6. ניצחון על תנאי

על רקע כל זה, המהלך של בני גנץ אתמול אחר הצהריים אמור להפסיק את הטירוף. תיק המשפטים יעבור לכחול לבן, מצעד הטירלולים האינסופי שהנפיקו מלחכי הפנכה של נתניהו על בסיס יומי בשנתיים האחרונות אמור לשכוך, או לפחות להירגע מעט. זו אמורה להיות נחמתם של מיליוני הישראלים שרואים בבנימין נתניהו מנהיג שממיט נזק בלתי הפיך על המדינה היהודית־דמוקרטית היחידה שיש לנו.

גנץ ניסה לבצע את המשימה כמיטב יכולתו. היא לא הספיקה. הוא ניסה להפיל את נתניהו במלחמת התשה. אי אפשר להפיל את נתניהו במלחמת התשה. נתניהו הוא אלוף ההתשות. תשאלו את ברק אובמה, למשל. את ביבי צריך לנצח בבליץ של 48 שעות, שתחילתו בהפחדה ממשית ואיום קיומי מוחשי. אפשר היה לבצע תרגיל הונאה כזה, אבל זה לא הסתייע. 
נתניהו ניצח במלחמת ההתשה הזו, על תנאי. אם התנאים שסוכמו בינו לבין גנץ ימולאו, הרי שזה היה ניצחון פירוס. עוד שנה וחצי, הרף עין פוליטי, יפנו בני הזוג את בלפור, ייקחו איתם את הלהביור שמתגורר שם על חשבוננו, וכנראה שלא יחזרו. אם זה יקרה, בני גנץ יהיה חתום על זה. אם זה לא יקרה, בני גנץ יחתום אבטלה.

bencaspit5@gmail.com