בני בום: גנץ ידע כי רק כך יגשים את שאיפתו להגיע לכס ראש הממשלה

התמונות המביכות האלה הזכירו לי חבורת חניכי תנועת נוער, תמימים וילדותיים. הרביעייה הבוסרית ניסתה לשדר אחדות, ואולם מזה כמה ימים היה ברור לכל, כי היא חצויה לשתיים: לפיד ויעלון, שכבר היו מנוסים בחיים הפוליטיים לצד ראש הממשלה נתניהו, מול גנץ ואשכנזי, שזה מקרוב קפצו למים הפוליטיים ורעיון האחדות בער בתוכם.

גנץ בלט משכמו ומעלה ברביעייה בעיקר הודות לגובהו הפיזי. מי שמשך בחוטים היה דווקא הנמוך שבהם, גם בדרגה, העיתונאי לשעבר, שרצה לטפס על גב שלושת הרמטכ”לים אל כס ראש הממשלה. הוא שהוביל את החיבור המוזר לליברמן מצד אחד, לטיבי מצד שני, וכך נוצרה אחיזת עיניים של 61 ממליצים, גוש שלא הייתה לו תוחלת חיים. סקרים פנימיים הראו לאחרונה כי הליכוד נוסק ל־40 מנדטים וגנץ צונח אל מתחת ל־30.

ייאמר לזכותו של גנץ כי לא שש לגוש רב הניגודים, שאִפשר לו לקבל מידי הנשיא את כתב “מרכיב הממשלה”. בסתר לבו הבין שאין לסמוך לא על ליברמן ההפכפך ולא על עודה וחבורתו. במחנהו פנימה, לפחות שני אנשים לא יאפשרו את המהלך: האוזר והנדל. לבטח ידע על הצניחה המהירה בדעת הקהל. על כך נוסף כמובן עצם רצונו בממשלת חירום למען הבריאות והכלכלה, שהוא יהיה אחד משני מוביליה. העדפתו זו גברה על כל מחויבות או אמירה קודמת שלו במערכת הבחירות. באקט אמיץ, עשה בני את ה”בום”, שלא היה כמותו בפוליטיקה הישראלית – הבחירה שלו ליו”ר הכנסת והחבירה לנתניהו.

לגנץ לא הייתה ברירה. הוא ידע כי רק כך יגשים את שאיפתו להגיע אי פעם לכס ראש הממשלה. כחול לבן נותרה פצועה, מדממת על הכביש, והתווספה לרשימה ארוכה של מפלגות יומרניות, שקמו כפטריות אחר בחירות או לקראת בחירות, מאלה שזכו לתהילה בת שעה, אך תוך זמן קצר התאיידו. אין זה מפליא. מפלגה איננה סתם התלכדות קוניונקטורלית של אגויים ואינטרסים, תחת דגל כלשהו. אין די רק במצע של “אנטי”, או במקרה שלפנינו ב”רק לא ביבי”. מפלגה קמה ומתבססת לאורך שנים רבות, מפעילה מוסדות, בחירות פנימיות, יש לה מצע ודרך, היסטוריה ומורשת, “בייס” איתן.

כזאת היא תנועת הליכוד. מפלגה בעלת עבר ושורשים, שעם הזמן וחילופי הדורות שונו פניה לטוב ולרע. יש לה אחיזה איתנה בציבורים נרחבים ובעיקר באזורים פריפריאליים. הליכוד היא מותג מוצלח. וכאשר גם עומד בראש הגוף הזה מנהיג נחוש, מוכשר, שאפתן, כריזמטי, עתיר ניסיון, אפילו נרדף – אין פלא שמפלגתו נוסקת לכדי 36 מנדטים.

בממשלת החירום הנרקמת אין איזון. גנץ מביא איתו רק 14 מתוך 33 נציגי כחול לבן המקורית. טוב שייחתם עמו הסכם רוטציה, אלא שיהיה עליו לרדת מאוד במספר השרים. לא ייתכן שוויון בין גוש ה־58 לבין הנדוניה הצמוקה שגנץ מביא עמו. יש מי שמזהירים אותו, שמא נתניהו יפר את ההסכם בבוא עת החילופין. זה מה שאמרו ליצחק שמיר כשחתם ב־1984 על ההסכם לממשלת אחדות ורוטציה עם שמעון פרס. שמיר, נעדר האגו, ויתר על הראשוניות, העמיד את פרס חסר האמינות למבחן הציבור, וכעבור 25 חודשים הוא עמד בו. כך גם יהיה בין נתניהו לגנץ לאחר 18 חודשים. כאשר תושלם מלאכת ההרכבה, תחל הספירה לאחור של בנימין נתניהו. יהיה תאריך תפוגה סופי של כהונתו. או אז יחל מאבק עז בצמרת הליכוד על הירושה. ובאשר לביבי, ספק אם אי פעם בעתיד יהיה מי שיעבור אותו באורך הכהונה, בקשה שבתפקידים על פני תבל.