אדם זקן מה יש לו בחייו? שאל המשורר דוד אבידן, וענתה מדינת ישראל של ימי הקורונה: כלום. כלומר, לאדם הזקן יש את חייו, אך מעבר לכך כלום ושום דבר: לא חיי חברה, לא משפחה, לא ילדים ולא נכדים. שלא תבינו אותי לא נכון: חשוב לשמור על חיי המבוגרים, אבל רק כל עוד לא שוכחים שהחיים הם אמצעי ולא מטרה. אם אדם שכבר ראה הכל בחייו לא יכול להסב עם משפחתו הקרובה ביותר אל שולחן הפסח, לא יכול לחבק את נכדיו, לא יכול להיפגש עם החברים שעוד נותרו לו, להתרגש ממשהו שנאמר לו, להניח כף יד מגוידת ואוהבת על כתפו של בן אנוש אחר - הרי שחייו אינם חיים וכבר מוטב לו שימות.

יכול להיות שלא הייתי מתרגש עד כדי כך מחבורה של מחליטנים, רובם גברים לבנים בסביבות העשור השביעי לחייהם (בדיוק העשור שהוא קבוצת הסיכון לתמותה מהקורונה) שגזרו בידוד על הקשישים מהם ועצרו את המסיבה של הצעירים מהם, אילו רק היו מפגינים מחויבות כזאת לאוכלוסיית הגיל השלישי גם בימים כתיקונם.

היה לי קל יותר לקבל את גזירות הבידוד של הקורונה (נניח לרגע שאנו מסכימים שיש בהן כדי להועיל) כהמשכה של מדיניות שמהדרת פני זקן. אלא מה? שבתוך עמי אני יושב וקצת קשה לי שלא לסלוד מהצביעות: האם אלה לא אותם קשישים שמקבלי ההחלטות דנו להתקיים על קצבאות זקנה לא הגיוניות, בעוד שכר חברי הכנסת והשרים לא מפסיק להתעדכן ולהשתדרג? האם הגברת, ממש אותה אחת שלכבודה השמיע ראש הממשלה את האמירה האומללה שלפיה "אהבה היא ריחוק", אינה אלא הקשישה שהוא דן לאשפוז במסדרון בעודו מתענג על מנעמי השלטון?

ולא רק ראש הממשלה אשם, כי לא ראיתי את בני גנץ למשל, שעכשיו נזכר בקמפיין "הזקנה מהמסדרון" שקיים ערב הבחירות, מציע למשל להמיר את "קצבאות הגישור" השערורייתיות של יוצאי כוחות הביטחון לטובת חיזוק מערך הרפואה. פתאום הפכו הקשישים ליקירי המערכת, אלה שלמען בריאותם לכאורה אמורים אנשים צעירים לאבד את פרנסתם ואת חיי החברה שלהם בשם הסולידריות החברתית. פתאום הם הפכו מהנתונים הסטטיסטיים השוליים ביותר בגיליונות החישוב של הלבלרים ממשרדי הבריאות והאוצר - להורים ולסבים שלנו.

תל אביב בימי קורונה (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)תל אביב בימי קורונה (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)


אותם אנשים שלבם היה גס במראות קשישים נוברים בפחי הזבל כדי לאכול, או רועדים מקור בחורף בהיעדר הסקה, או דועכים אל מותם מחוסר יכולת לרכוש תרופות; אותם אנשים שדנו אותם בשגרה לדעיכה מבזה אל עבר מותם, הם שפתאום העלו אותם על ראש שמחתם. למה? כי קשיש מת ועוד קשיש מת ועוד קשיש מת - ככה עד עשרות אלפים, מאפשרים להם להמשיך להחזיק בג'ובים הנפלאים שלהם. אבל רבבת קשישים בתוך חודש? זו כבר עילה לוועדת חקירה! אז מוטב שנמהר ונטיל את האחריות על הציבור.

עד כמה מנותקים מקבלי ההחלטות מהמציאות בשטח? וואו, מאיפה להתחיל? מהתשדירים שמצווים עלינו לבודד כל אדם הסובל מאחד הסימפטומים בחדר נפרד עם חלון - כאשר בשני מגזרים שמהווים כ־40% מאוכלוסיית ישראל, החרדים והערבים, יש משפחות רבות שבהן ישנים ילדים רבים באותו החדר? איפה בדיוק יימצא להם חדר עם חלון? בשכונות הצפופות של ירושלים ובני ברק? בכפרים הערביים שבהם הכרזתם על כל חדר נוסף כ"בנייה בלתי חוקית"?

או אולי ההחלטה לסגור את השווקים אבל להשאיר את הסופרמרקטים פתוחים. מישהו ממקבלי ההחלטות היה פעם בשוק הכרמל, מחנה יהודה, התקווה, רמלה או תלפיות שלא למטרת סיור בחירות מלוקק ומסוקר? הרי מי שקנה, כמוני, בימים האחרונים בשוק ראה שדרה מרווחת ומאווררת הרבה יותר מכל סופרמרקט. הבעיה היא שלסוחרי השוק יש אולי קול בריא כדי להכריז על מרכולתם, אבל אין להם שדולה שבאה אצל מקבלי ההחלטות כמו לתאגידים הגדולים.

קורונה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)קורונה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)


החוצפה הזאת שבה הונפה החרב מעל עסקים קטנים מצד מי שמשכורתם - שממומנת בזעת אפם של אותם בעלי עסקים - לא עמדה לרגע בסכנה, החוצפה הזאת היא סרטן בגופה של החברה הרבה יותר מכל ממשלה עם "תומכי טרור", כיללות של צד ימין של המפה; או מזעקות השבר שלפיהן "רוצחים את הדמוקרטיה" שעולות מצדה השמאלי.

קצתי בכם, רבותיי. קצתי בריבים המטופשים שלכם, בהיאחזות של האחד בקרנות המזבח ובטיפשותו של האחר. לכן בפעם הבאה שתקראו לי "בפקודה" להישאר בבית, אני מודיע לכם שאני מזנק החוצה ומתחיל לחבק את העוברים והשבים. מצדי תורו לשוטרים שלכם לעזוב את הגולשים בחוף פלמחים ולירות בי לאלתר. הרי בסופו של דבר אנשים כמוני, שזוכרים שחייהם הם רק אמצעי ושפסח הוא חג החירות, מסוכנים עבורכם יותר מכל נגיף.